"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הזכות לחיים ולמוות - בידי כל אדם

,עודכן

אני בן 46, איש היי־טק שעוסק בציוד רפואי לאבחון סרטן ריאה. אבי, יואל קהת, נפטר לפני חודשים ספורים לאחר שבחר שלא להאריך את חייו. זאת לא היתה החלטה קלה, אך מעטים האנשים המעוניינים לסבול, ומעטים הם אלו הרוצים שיקיריהם יסבלו.

אבא היה אדם מבריק, שעסק בטכנולוגיה מגוונת בטכניון. למרבה הצער, מעט אחרי גיל 60 – צעיר מאוד, צעיר מדי – עבר סידרה של אירועים מוחיים אשר השאירו אותו בתפקוד חלקי. לאדם כזה, שכל חייו יצר ועשה, זאת היתה טראומה שממנה לא השתקם. אמא טיפלה בו במסירות, אך עם השנים וההידרדרות, הועבר אבי למחלקה סיעודית. המשפחה התמודדה, סבלה וחיפשה את נקודות האור והאושר.

כאשר עלו השאלות באשר לקבלת החלטות של חיים ומוות החליטה אמא – בחוכמה רבה – כי זה המקום לקחת צעד אחורה, ואחותי ואני לקחנו על עצמנו "אפוטרופסות גוף" – הזכות להחליט על גורל אדם אם אינו יכול להחליט עבור עצמו. היו התלבטויות והיו ויכוחים בתוך המשפחה, אך היה לי ברור כי לכל אדם זכויות בסיסיות – ליהנות מחייו, לא לסבול, לא לחיות חסר אונים נגד רצונו. היו לי עם אבא שיחות לא קלות, והיה לי ברור שאבצע את רצונו. אבא בחר, לאחר קשיים ולבטים, לא להאריך את חייו אם לא יוכל לבחור יותר בעצמו.

כאשר באו הרופאים ובישרו על הצורך בדיאליזה – הלכנו להתייעץ לגבי התוצאות לטוב ולרע. אמנם כל מקרה לגופו, ומן הסתם יהיו חולים ובני משפחה שיספרו איך בזכות הדיאליזה המשיכו את חייהם במשך שנים, נהנו וחוו דברים כגון לידת בני משפחה שלא היו רוצים להפסיד, אך לנו היה מידע שלאבא נותרו חודשים ספורים במחיר של סבל. אבא נשאל ולאחר לבטים החליט – לא. באורח פלא זאת היתה ההחלטה שהביאה אותו לחודשים אחרונים של חיים טובים – הוא פרח, נהנה ממה שהיה אפשר וקיבל בחזרה את השליטה בחייו. הצוות המלווה בביה"ח שבו אושפז אמר כי כך קורה פעמים רבות עם חולים סופניים - ההחלטה הכה קשה ומהותית נותנת להם בחזרה הרגשה של שליטה בחייהם.

נעזרנו בעמותת ליל"ך– הכתובת היחידה לסיוע במניעת הארכת חיים שמצאנו - והדבר הקל עלינו. הפחד מפני סבל מתמשך וחוסר אונים הוא מהגרועים שיש, וכאן התשובה הפשוטה היא הנכונה – לאדם זכות על חייו, וגם על מותו. חוק "מוות במרשם רופא" אינו רק בעל ערך, לזקוקים לו הוא אוויר לנשימה וזכות שאסור לקחת מהם בשם שום כלל או אמונה. איני יודע אם במקרה שאבי היה חי הוא היה מבקש את התרופה המוצעת ולסיים את חייו, אך אין לי ספק שעצם האפשרות לבחור היתה מפחיתה את המתח הנפשי והגופני שממנו סבל בחודשיו האחרונים.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר