ההצגה האומללה בוותיקן

הנשיא פרס והאפיפיור פרנסיסקוס חברו יחד כדי לאפשר ליו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, להצטייר כאיש שלום, וזאת בדיוק בעת שהיה צריך לחשוף את הצביעות שבהתאחדותו עם חמאס. במהלך ביקורו בארץ לפני שבועיים האפיפיור סיפק לתעמולה הפלשתינית נשק כשצולם מנשק את גדר ההפרדה, בזמן שעליה מופיעות כתובות גרפיטי מגונות הכוללות דברי היפוך שואה (״בית לחם דומה לוורשה״) וקריאות ״לשחרר את פלשתין״.

כמו כן, הוא אימץ לחיקו את המופתי של ירושלים, השייח' מוחמד חוסיין, אנטישמי חסר רסן המחשיב את היהודים אויבי אללה, מצדיק פיגועי התאבדות ומאשים את ישראל שבכוונתה להרוס את אל־אקצא. מטרידות ככל שיהיו פעולות אלו, את מדיניות הוותיקן כלפי ישראל יש לבחון בהקשר של אסטרטגיה רחבה וכושלת.

הוותיקן מסרב לקבל את העובדה שהאיסלאם הפונדמנטליסטי הוא איום גלובלי למערב - ובייחוד לנצרות - ושפיוס הברברים יהיה הרסני לא פחות ממאמציה המחליאים של הכנסייה לריצוי הנאצים. בנדיקטוס ה־16 ניסה דווקא לתקן עוולה זו כשציטט קיסר ביזנטי מהמאה ה־14, שטען שהנביא מוחמד קידם "רק דברים רעים ובלתי־אנושיים, כמו הציווי שלו להפיץ את האיסלאם בחרב על פי האמונה". אך לנוכח התגובות שהציתו דבריו, הוותיקן מיהר לסגת.

הוותיקן יישפט בחומרה על ידי היסטוריונים על שלא השמיע את קולו נגד אפלייתם, רדיפתם ורציחתם של נוצרים ברוב המדינות האיסלאמיות. הוותיקן ממשיך לקבל את הטיעון המוצג על ידי משתפי פעולה ערבים־נוצרים, הטוענים שמוטב להעלים עין מאשר למחות כנגד הרדיפה, שכן פעולות מחאה יובילו להחרפתה ואף לשפיכות דמים. אם אין בכוונת האפיפיור להשמיע את קולו כנגד טבח הנוצרים במדינות איסלאמיות, אין זה מפתיע שהוא בוחר לפייס את הפלשתינים.

יש להתייחס לדברים בפרספקטיבה הראויה. במשך כ־2,000 שנה, הכנסייה הקתולית עמדה בחזית רדיפת היהודים. היא עוררה אנטישמיות עם האשמות של רצח אל שהובילו למחזורים בלתי־פוסקים של פוגרומים, של המרות דת כפויות ושל מות קדושים.

אך באוקטובר 1965, לפני כ־50 שנה, עם פרסום ה"נוסטרה אטאטה", האפיפיור פאולוס השישי הביא לשינוי אדיר בגישת הכנסייה לעם היהודי. הוא הפריך את טענת רצח האל, הדגיש את הקשר הדתי ואת המורשת הרוחנית המשותפת, דחה את ״תיאולוגיית התחליף״, גינה את האנטישמיות והפסיק את הפעילות המיסיונרית.

האתגר התיאולוגי הקשה ביותר של הכנסייה היה להשלים עם העובדה שהיהודי, ש״מחויב לנדוד לנצח עד שיקבל את המשיח האמיתי״, זכה כעת לריבונות בארץ הקודש. לכן האקט הסימבולי החשוב ביותר של פרנסיסקוס היה בביקורו בקבר הרצל. זה היה שיאו של הביקור, ובטוחני שקודמיו בתפקיד מתהפכים בקברם למראה אפיפיור החולק כבוד למייסד הציונות הפוליטית. זאת בייחוד בהקשר של האפיפיור פיוס העשירי, שדחה באכזריות את בקשותיו של הרצל לתמיכת הוותיקן.

אך ההיבט הביזארי ביותר בביקור היה בהצעת הנשיא פרס להצטרף לאפיפיור ולעבאס בוותיקן בטקס ״תפילה לשלום״, שנערך אתמול. אמש צפינו במופע האחרון של פרס קודם פרישתו, מופע שיאפשר לו לשוב להביע את מחויבותו ל״תהליך השלום הבלתי־הפיך״ ולהסכם אוסלו המיותר שאליו הוא ממשיך לכמוה ולדבוק בו. 

האם הגיוני הדבר כי חילוני מושבע, המסרב לדרוך בבית הכנסת במשכן הנשיא, הוא שעמד לצד האפיפיור במפגש תפילה בין־דתי? אין ספק שההצגה אמש תגרוף לפרס כותרות חיוביות ברחבי העולם, אך היא גם תאפשר לעבאס הסרבן להמשיך להתחפש לאיש שלום בזמן שהוא מתאחד עם חמאס הרצחני. לפיכך עלינו לבחון את עצמנו במקום להשמיץ את האפיפיור, שעל אף מגבלות תפקידו הוא איש הגון, שבמפגשו הראשון עם יהודים הדגיש ש״נוצרי אמיתי אינו יכול להיות אנטישמי״.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו