הלחצים והמשברים: יכול להיות שנתניהו צודק?

ספרי זיכרונות לא מיטיבים עם אובאמה. השגריר מרטין אינדיק (מדיניות חוץ), מזכיר ההגנה רוברט גייטס (אפגניסטן), מזכירת המדינה קונדוליסה רייס (יחס לישראל), ועתה גם מזכירת המדינה הילארי קלינטון - כל אחד בספרו, מבקר את הנשיא.

ספרה של קלינטון חושף את הטעויות של אובאמה: פעם בדרך שבה הפקיר את מובארק, פעם בהתנגדותו לסייע למתנגדי אסד בסוריה, ופעם גם באופן שבה בחר בגישה קשה ביותר כלפי ישראל בנושא ההתנחלויות, למרות פשרות ישראליות "חסרות תקדים".

ייתכן כי מאחורי ספרה של קלינטון מסתתר אינטרס פוליטי. קשה לשכוח את המאבק האלים בינה לבין אובאמה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית במירוץ 2008. הילארי אולי מבקשת היום לנתק עצמה מהכישלונות של הממשל דווקא בתחום שעליו היא אמונה. יש אפילו כאלה שיראו בספר סוג של ביקורת עצמית.

הספר יוצא לאור במקביל למשבר אמון בין הממשל לירושלים. מזכיר המדינה, ג'ון קרי, מיהר כזכור להכריז על הכרתה של וושינגטון בממשלת פת"ח־חמאס. וושינגטון עשתה זאת למרות התחייבות מוקדמת שלא תעשה כן, כשהטיעון המרכזי הוא שמדובר בממשלת טכנוקרטים. בירושלים הגיבו בהחלטה על בנייה חדשה בהתנחלויות. מבחינת הממשל הנוכחי הבנייה היא החטא, לא ממשלת חמאס.

עדר הפרשנים מיהר לבקר לא חלילה את וושינגטון, כי אם את ירושלים. דווקא העיתון התומך בממשל, "הניו יורק טיימס", הסביר אתמול במאמר מערכת כי על וושינגטון להיזהר מממשלת האחדות הפלשתינית. יכול להיות שנתניהו צודק?

העיתון מבקש להזכיר לנו כי חמאס הוא ארגון מסוכן הידוע בין השאר ב"שנאתו העזה לישראל". הוא גם מזכיר כי הסיכוי שהפיוס בין הארגונים יצליח אינו גדול. לטענתו, סביר להניח כי אבו מאזן בחר באסטרטגיה זו רק "כדי לעשות בעיות לירושלים", ולא כדי לקדם את השלום.

צריך להבין כי ממשלת האחדות הפלשתינית מרחיקה את השלום הרבה יותר מהחלטת הבנייה, ואת זה מבין היטב היום גם מחנה השלום האמריקני, וכנראה גם נתניהו.