ברזיל? תתחילו בנבחרת ישראל

בחודש שעבר פורסם נתון מדהים: מהמדינות שאינן משתתפות בגביע העולם בברזיל, שייפתח ביום חמישי הקרוב, ישראל מדורגת במקום השני בקניית כרטיסים למשחקים, עם 11,222 כרטיסים. מאז, קרוב לוודאי, התעצם המספר עוד יותר.

ישראל, שאינה משתתפת בגביע העולם מאז 1970, מקדימה בקניית הכרטיסים מדינות בעלות מסורת שמשתתפות במונדיאל ובעלות סיכוי טוב להגיע לשלבים הגבוהים: איטליה, בלגיה, רוסיה ופורטוגל. בספרד הגדולה, אלופת העולם ובעלת סיכוי טוב לשחזר את הזכייה, נרכשו רק 13 אלף כרטיסים - 20 אחוז בלבד יותר מישראל. 

התופעה לא מתחילה או מסתיימת בברזיל. במאי 2009 הגיעו ללונדון יותר ישראלים מאשר קטלאנים לעודד את ברצלונה במשחקה הקריטי מול צ'לסי. פעם טיול בר מצווה היה לכותל או למצדה; היום הכותל של הילדים ושל הרבה ישראלים הוא איצטדיון קאמפ נואו בברצלונה או סנטיאגו ברנבאו במדריד.

מהמפורסמות הוא שהישראלי אוהב לנסוע לחו"ל. בקיץ 2011 יצאו מאות אלפים לרחובות תל אביב כדי למחות על מחירי הקוטג' והדיור, אבל בנתב"ג נרשמו אשתקד 5 מיליון המראות. עיצבן אותי לראות 10,000 ישראלים יוצאים לפיינל פור האחרון במילאנו, בעוד פחות מ־150 מהם יצאו לתמוך בנבחרת הכדורסל - ללא חיזוק זר - נאבקת בדירק נוביצקי באליפות אירופה בליטא לפני שלוש שנים. 

את הנהירה האחרונה לפיינל פור אפשר לתרץ בכך שבמילאנו שיחקה קבוצה ישראלית; אלא שהבעיה בחיבוק הדוב של האוהד הישראלי היא שהוא מוכן לשלם 9,000 דולר לחבילה של עשרה ימים במונדיאל ולצפות במשחק של נבחרת בלגיה מול אלג'יריה (שגם אם תשלמו לי לא אלך לצפות בו, גם לא ברמת גן), אבל לנסוע לסרייבו לעודד את נבחרת ישראל במשחק קריטי בעוד שנה במוקדמות היורו? אני מסופק אם יהיה מניין.

אני מודה: גם אני נשביתי בקסמה של ברצלונה ושל הכדורגל המושלם שלה. במאי 2011 נסעתי לקאמפ נואו במסגרת "ישראל היום" למשחק הגומלין בין ברצלונה לריאל מדריד בחצי גמר ליגת האלופות, כדי לבדוק איך הפכה ברצלונה ל"קבוצה של המדינה". ראיתי שם פוליטיקאים ישראלים, אנשי עסקים ואזרחים רבים מהמעמד הבינוני. היו גם כאלה ששילמו 800 יורו כדי לשבת בשורה השביעית ו"להריח את מסי". ומה עם טיסות, בתי מלון? התביישתי. לא זכור לי שאינייסטה גדל בעירוני ד' ושפויול שירת במסייעת של הצנחנים, כדי שנהפוך אותם לקבוצת הדגל שלנו.

לא מעט ישראלים יוצאים לצפות בהצגות ובמופעי בידור על הבמות הגדולות בעולם. אבל לרוב הישראלים האלה יש מינוי בהבימה או בקאמרי והם גדשו את מופעי הפארק של כוורת. הנסיעות שלהם לחו"ל מעשירות את עולמם התרבותי. לעומת זאת, בכדורגל, דור שלם גדל כאן על רונאלדו, על מסי, על ואן פרסי ועל רובן. ילדים מכל שכבות האוכלוסייה מדברים על המאבק המרתק בצמרת הליגה הספרדית ועל עלילות ליברפול ומנצ'סטר יונייטד. האיצטדיון החדש בנתניה? טדי? הם לא יודעים איפה זה. 

הכדורגל שלנו נחות, אבל הוא עדיין שלנו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו