עיסקת שחרורו של החייל האמריקני השבוי בו ברגדאל, תמורת חמישה מחבלים חברי הטליבאן, היא בשורה רעה לידידותיה של ארה"ב במזרח התיכון. לא בשל עצם העיסקה; הרי גם ישראל שיחררה מחבלים תמורת חיילים. אלא בשל מה שעומד מאחורי השינוי הדרמטי בגישה האמריקנית: לא לנהל משא ומתן ועסקאות עם גורמי טרור על חטופים. מדובר בהוראה שמיושמת שנים רבות, שהורידה את מספר החטופים האמריקנים.
הציבור האמריקני חי עד היום בשלום עם כלל הברזל הזה: סיפורו של "גלעד שליט" האמריקני, שישב בכלא הטליבאן חמש שנים, לא גרר התגייסות ציבורית של הרחוב כמו בישראל. גם העיתונות לא כתבה על ברגדאל בכל יום. למרבה האירוניה, שמו של שליט היה ככל הנראה מוכר יותר בבית הנבחרים האמריקנים משמו של ברגדאל.
משפחתו של ברגדאל לא הקימה מאהל ליד הבית הלבן. היא שמרה על איפוק ולא הפעילה לחץ ציבורי משמעותי להיענות לדרישות הטליבאנים, אף שאלה תבעו מהאמריקנים מחיר נמוך בהרבה מחמאס: לא אלף מחבלים, אלא כמה בודדים.
מה הביא את ארה"ב, אם כך, לשנות את הגישה ולנהל משא ומתן עם הטרוריסטים? לא גורלו של החייל השבוי: ארה"ב של אובאמה וקרי מקימה לעצמה ערוץ מדיני למשא ומתן עם הטליבאן על גורלה של אפגניסטן. הממשל האמריקני כבר הקים מעין שגרירות טליבאן בדוחא, ובהסכמתו הגיעו לקטאר בכירי טליבאן עם בני משפחותיהם. שחרור חמשת בכירי הטליבאן בעיסקה האחרונה הוא תגבור של המשלחת המדינית. כל אלה בדרך לנסיגה המתוכננת של כוחות הברית מאפגניסטן, כפי שהודיע אובאמה ואף קבע תאריך יעד לכך - סוף 2014.
חמשת הבכירים ששוחררו, שהם בעלי ניסיון ארגוני בטרור ונאסרו בשל כך, הם תגבורת רצינית עבור "השגרירות הטליבאנית". הם הוחזרו אחר כבוד לשנת מאסר בכלא בקטאר עם הבטחה להשתחרר בקרוב. סימכו על הקטארים שבינתיים יאפשרו לחברי המשלחת בכלא לצאת בשיטת הדלת המסתובבת לפגישות עבודה עם האמריקנים.
ישראל צריכה לדאוג, כי בדרך אל היעד הממשל האמריקני החליף סוסים בציניות וזנח את הממשלה הנבחרת באפגנסיטן. הטליבאן עובד בערוץ עצמאי מול וושינגטון; כשחמיד קרזאי, ראש ממשלת אפגניסטן הנבחר, ביקר בקטאר (בבחירות שארצות הברית עמלה עליהן), לא נקבעה לו שום פגישה עם אנשי שגרירות הטליבאן.
קרזאי ובכירי ממשלתו מודאגים, ובצדק. ברגע שארה"ב מנהלת מדיניות עוקפת לממשלתם ומנסה לסגור עם הטליבאן "דיל" לקראת נסיגתה מהמדינה עם כוחות נאט"ו, כוחה של הממשלה יורד עוד יותר. המצב הזה יאפשר כניסה מחדש של הטליבאן לאזורים שעד כה מאוכלסים בכוחות צבאיים מערביים.
אם מוסיפים למהלך האחרון את המדיניות המתמשכת של אובאמה - לא להתערב ולהפעיל כוח אל מול מוקדי טרור ומבצעי פשעי מלחמה בסוריה - מקבלים תמונה מדאיגה מאוד עבור מדינת ישראל. המקל של ארה"ב - שהפעילה בעבר כוחות נחרצים נגד ארגוני טרור ומדינות טרור - מוחלף בדיפלומטיה של קשירת בריתות אפלות והחלפת סוסים מתמדת. הרי לכם צירוף שצריך להדליק נורה אדומה אצל כל מי ששם אמונו בהבטחות של ממשל אובאמה.
ההכרה של ממשל ארה"ב בממשלת הרשות הפלשתינית וחמאס, תוך כדי תקיעת אצבע בעיני הידידה מישראל, תואמת את דפוס ההתנהגות שתואר לעיל. כך שמסקנה אחת צריכה להיות מוסקת בירושלים: הערבויות האמריקניות אינן יכולות להיות תחליף לעמידה עצמאית של ישראל על צרכיה הביטחוניים.
הכותב הוא חבר הנהלת אלמגור - ארגון נפגעי טרורטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו