ג'יהאד באירופה

מדוע בחר החשוד בפיגוע במוזיאון היהודי בבריסל, מהדי נמוש, אזרח צרפתי, לבצע את זממו דווקא בבלגיה, ולא בצרפת מולדתו?

גם הבחירה במוזיאון מעלה שאלות רבות. זו היתה מתקפת הטרור הראשונה שבוצעה אי פעם בתוך מוזיאון ביבשת אירופה, והשנייה מסוגה בעולם (הראשונה היתה מתקפה במוזיאון השואה בוושינגטון, בשנת 2009, כאשר גזען לבן פתח ביריות והרג שומר אפרו־אמריקני). אף שההחלטה של מנהלי המוזיאון לאפשר כניסה חופשית למקום הפכה את המוזיאון למטרה קלה, הבחירה בו מוזרה; האנשים המבקרים או עובדים במוזיאון מגיעים מרקעים דתיים שונים ואינם בהכרח יהודים. למעשה, מכיוון שהמוזיאון כלול בסיור העירוני בבריסל - מגיעים אליו יותר מבקרים לא יהודים.

התשובה טמונה ככל הנראה בכך שבלגיה, ובייחוד בריסל, היא בעלת אוכלוסיית מהגרים גדולה וידועה בחוסר נכונותה להתעמת או למנוע מתקפות טרור מהסוג שהתחולל במוזיאון. העובדה כי לקהילת המהגרים הצפופה (מוחמד הוא השם הנפוץ ביותר לתינוקות שנולדים בבירת אירופה) יש זכות להצביע בבחירות מקומיות, נתנה דרור לנאומים אנטישמיים. בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה, בשנת 2009, הוציאה הפגנת מחאה נגד המבצע לרחובות בריסל כ־80 אלף מפגינים, שקראו סיסמאות בנוסח "מוות ליהודים". ולמרות זאת, השלטונות לא שירטטו קו אדום ברור בשום שלב, למרות בקשותיה החוזרות ונשנות של הקהילה היהודית. מאז 2002 נרשמו יותר מ־1,000 תקריות אנטישמיות, שרק שתיים מהן הובאו בפני בית משפט. לא פלא שהתקיפה אירעה כאן.

מציאות חמורה זו, של עליית קיצונים מימין ומשמאל, מונהגים על ידי טיפוסים כגון הסטנדאפיסט הצרפתי דיודונה, חייבה את הקהילה היהודית לנקוט צעדי מנע כדי להגן על עצמה. חייבים לציין שבשום שלב לא היתה תחושה של בהלה. הקהילה פועלת כבר שלוש שנים להקמת מרכז ניהול משברים. המרכז כבר ערך כמה הדמיות של מצבי חירום. בליל המתקפה כל חברי המרכז נפגשו במיקום סודי וקיבלו משימות ספציפיות מאוד. תפקידו של המרכז מחולק לשלושה: ראשית, לאבטח בצורה פיזית את כל המוסדות והמנהיגים היהודיים; שנית, להציע תמיכה נפשית לחברי הקהילה היהודית; ושלישית, לסנכרן את הפעילות עם השלטונות המקומיים. המקצוענות שלהם ראויה לכל שבח. הם הפכו לגורם המקשר הרשמי בין הרשויות הבלגיות לבין הקהילה בכל הנוגע לסוגיות ביטחוניות ומקרי חירום. בשעה שדברים אלה נכתבים רמת הכוננות בבריסל נשמרת בדרגתה הגבוהה ביותר, משום שכפי שנוכחנו לדעת בטולוז, לאחר מותו של המפגע מוחמד מראח עלה מספר הפיגועים נגד יהודים בצרפת מ־365 (ב־2011) ל־689.

איך, אם כך, לשרוד לאחר תקיפה כזו? למרות ההלם, יש רק דרך מנצחת אחת: חוסן. היכולת של קהילה יהודית אחת לחוות משבר איום ונורא כמו זה ולצאת ממנו מחוזקת בטווח הארוך. ההוכחה לכך היא שביום שני שאחרי המתקפה כל בתי הספר היהודיים פעלו ו־90% מהילדים הגיעו לכיתות. החיים חייבים להימשך. מעבר למנגנוני הביטחון, גוף לניהול משברים בעל מוכנות גבוהה הוא מרכיב חיוני בניסיון להתגבר על אסון מסוג כזה. זהו אחד הלקחים הראשונים שיש להסיק מהמתקפות בבריסל. כל אחת מהקהילות היהודיות באירופה צריכה להקים ארגון מסוג כזה.

הלקח השני הוא שזו בעיה שאינה נחלתן הבלעדית של הקהילות היהודיות - אלא של החברה האירופית המערבית בכלל. מחבלים ג'יהאדיסטים, הפועלים עצמאית וצצים בכל מקום באירופה, הם בעיה שהשלטונות האירופיים חייבים להתייחס אליה, משום שנראה כי ניתקל בעוד ועוד תקיפות של מטרות רכות מגוונות בעתיד. המשמעות היא שיש למתוח קווים אדומים ולהטמיע את כללי ההתנהגות הלאומיים בקהילה המוסלמית. מכיוון שבאירופה של ימינו - מהחולצות החומות ועד הדגלים הירוקים או השחורים, ממזרח אירופה ועד מערבה - אין שום קהילה שאינה נתונה לאיומים. מוטב לנו שנכיר ונבין את העולם שבו אנו חיים היום.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!