זה היה קורה בכל יום שני. בדרך קבע הייתי מגיע לשעת האפס בשיעור תנ"ך עם קול צרוד, עייף, במקרים רבים קצת בדיכאון אבל מפוצץ באדרנלין. בזמן שהמורה היתה מנתחת את הפרשנויות של סולובייצ'יק, אני הייתי מתעצבן שהמאמן לא נתן דקות לארז זייצ'יק. כשאחת התלמידות הייתה מדברת על הכלבלב החדש שקנו לה, אני הייתי נזכר בעוד דאנק של פפי.
כל החוויות האלו, הפלאשבקים, רגעי האושר ובעיקר האכזבות – הכל קרה במקום אחד. מבחוץ, המקום הזה נראה דומה יותר למחסן ענק. אוהדי מכבי תל אביב נהגו לכנות אותו בהתרסה "הצריף", בגלל גג הרעפים האדום, שאף פעם לא הייתם רואים אותו ללא איזה אריח שנפל. אבל עבורי, זה היה היכל האהבה, היכן שגיבורים נולדים, יריבות מתרסקות וחלומות, במקרה שלי, לא ממש מתגשמים. זה מלחה. מלחה שלי.
אם לא יקרה תרחיש יוצא דופן, היום ייערך משחקה האחרון של הפועל ירושלים בהיכל הספורט ע"ש גולדברג (אגב, מי זה באמת?), הלא הוא מלחה. הקבוצה מגיעה למשחק חבולה עם 2-0 לחובתה בסדרת חצי גמר הפלייאוף מול מכבי חיפה, ופצועה בעקבות היעדרותם של ליאור אליהו וארט פרחוסקי שגמרו את העונה. גם אם ננצח, קשה להאמין שבהרכב חסר כל כך, ובעיקר בכושר ירוד כל כך, נצליח להחזיר את הסדרה להכרעה במלחה. זו הסיבה שנפשית אני מוכן להיפרד.
כל כך הרבה רגעים עולים לראש כשנזכרים במלחה: קבלת הפנים הבלתי נשכחת לעדי גורדון, כשחזר למלחה כשחקן יריב במדי הפועל חולון והתקבל במופע לייזרים; הסדרות הלוחמניות נגד הפועל תל אביב; משחק הגביע ההירואי בגביע המדינה נגד מכבי רעננה, שנגמר במשחק החוץ ב-18 הפרש לרעננה והסתיים ב-34 הפרש במלחה בימיו כמבצר; וכמובן משחק ההעפלה לגמר היול"ב קאפ ב-2004 נגד ז'לז'ניק בלגרד. אבל הרגע שנצרב בזכרוני יותר מכל הוא רגע טהור של אהדה, תשוקה וניצחון הרוח.
זה קרה בעונת 98/99. הפועל (ירושלים, תנוחו. לא כל הפועל זה רק של מדינת תל אביב) הוגרלה לבית המוות בגביע ספורטה יחד עם ריטאס וילנה של שאראס וטופאש בורסה הטורקית של רשארד גריפית', השאקיל אוניל של אירופה באותם ימים, ושל הרכז האמריקני הנפלא דיוויד ריברס. היה משחק צמוד, וראדיסאב צ'ורצ'יץ' של לפני פרשת הפיצה לימד את גריפית' שיעור או שניים בצבע.
אבל הבעיה היתה עם ריברס, שפשוט לא הצליח להחטיא. בשניות הסיום הוא נשלח לקו העונשין, כשהוא במאזן 100% מהקו באותו משחק. יציע "אלעד" געש כמו שמעולם לא קרה, ואני נתתי את חלקי כשנופפתי מול עיניו של ריברס בדגל אדום-שחור שהכנתי במיוחד בשיעור מלאכה ועליו כתוב "הפועל שלי". הבלתי יאומן קרה, ריברס החטיא את שתי הזריקות והפועל ניצחה 74-76. עוד רגע לפנתאון.
והיום זה כנראה ייגמר. הדורות הבאים כבר לא יגדלו על סיפורי מלחה. הם לא יכירו את הסנדביץ' חביתה הכי מגעיל ובו בזמן הכי טעים בעולם תוצרת המזנון של האולם. הם לא יבינו איך אפשר לצפות במשחק באולם שבו מתקמצנים לפתוח את המיזוג גם כשיורד שלג בחוץ. גג הרעפים האדום יתחלף ב"תקרה מודולרית", "הצריף" יתחלף בארנה האימתנית, המזנון יתחלף כנראה במקדונלד'ס.
ואין מה לעשות. הגיע הזמן להתקדם, לפרוח, לעזוב את הקן. אבל כשיהיה קשה, תמיד אוכל להיזכר במלחה. מלחה שלי.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
