כמה עמים יכולים להסתכל בפרספקטיבה היסטורית רחבה כל כך על עצמם כמו העם היהודי? להתייצב מול ההיסטוריה, לשפוט אותה על תעתועיה הרבים ולצאת עם היד על העליונה? נדמה שרק העם היהודי. שהרי הציניקנים הרבים יפסלו מייד את ההקבלות ההיסטוריות המתגלות מעת לעת. כך למשל חשיפת הפסל המיוחד של אדריאנוס קיסר בחפירות ליד בית שאן והצבתו ב־1984 במוזיאון ישראל, עשויה להעלות את השאלה "איפה הם ואיפה אנחנו?"
פסלו של קיסר רומי עומד בליבה של העיר שאת שמה רצה אדריאנוס להסב ל"איליה קפיטולינה". האימפריה הרומית שקעה, ירושלים עומדת על תילה בנויה ופורחת. כמעט שני עשורים של אימפריות הילכו בארץ ישראל וכולן נעלמו מעל במת ההיסטוריה. עם ישראל מעולם לא היה אימפריה, ואפילו בתקופת דוד המלך ושלמה בנו לא דיברו במונחים כאלו, אם כן, קל וחומר שהעם הזעיר הזה היה אמור להיעלם.
אלו הן המהתלות של ההיסטוריה על חוקריה. שהרי מתנגדים למרד מול האימפריה הרומית לא חסרו גם בקרב האליטה הרבנית בתקופה שקדמה למרד. עד שבא ר' עקיבא, גדול התנאים בדורו ואף בכל הדורות, והפיח רוח אמונית במרד הגדול. בר־כוכבא, אשר המונח "גיבור שנוי במחלוקת" קטן עליו בכמה מידות, הוביל בכושר השיפוט ההיסטורי־לאומי שלו את העם היהודי אל מאבק הרואי רווי דמים אשר הותיר בעורקיו את רצון החירות והחופש. למעשה בר־כוכבא, בגיבוי ר' עקיבא, שיכלל ושיפר את הגן הלאומי כך ש־1,800 שנים לאחר מכן, גם אחרוני הציניקנים מודים שהעם היהודי שב אל ארצו כמו עוף החול האגדי.
אמנם המרד כשל והמחיר כבד היה מנשוא, אולם אין מחלוקת בין ההיסטוריונים, דווקא אלה מחוץ לארץ, שהמרידות היהודיות ברחבי האימפריה הרומית גרמו לסדקים בלתי הפיכים. מרד בר־כוכבא עירער מן היסוד את האמונה בדבר נצחיותה של האימפריה הרומית על תרבותה ועל גבורותיה. על כך העידו מכתבי המפקדים הרומאים בארץ אל פיקוד העורף הרומאי. שמחת ניצחון כבר לא היתה, המחיר שאותו גבו לוחמי בר־כוכבא היה כואב.
מדוע קמה התנגדות כה עזה לבר־כוכבא האיש, ל"משוגותיו", ל"משיחיותו"? על כך ענה המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו "לנוכח הים": "אך אתה נפלת ותהיה לבוז. עדת הננסים והנמבזים. אשר יקטירו לאלוהים מרעימים. וברך יכרעו, אך לשב מן הקרב. בעטרת ניצחון על מצחו. אם הם יעריצוך - עם שפל ולא עז?" שיעור קומתם של מנהיגים והוגים נקבע, לצערי, רק לאחר שנים ואף דורות. חוכמת "לאחר מעשה" לוקה בחסר. הסבלנות לא משתלמת לשוללים את דרכו של בר־כוכבא, כמו שלא השתלמה למתנגדים להקמתה של מדינת ישראל.
מדורות ל"ג בעומר מעידות שלפעמים חוכמת ההמונים עולה פי כמה על חוכמת הבדיעבד קצרת הרואי והחזון. ואין הדבר אופייני רק לעם היהודי. קיומו של עם לאורך ההיסטוריה מחייב יכולת ראייה מבעד לערפל וגם כאשר השמיים קודרים. הקריאה לחופש ולדרור של בר־כוכבא ("הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו" - לוין קיפניס), זיעזעה אימפריה על שבעת עמודיה. והיא קרסה. אדריאנוס הפסל מול ירושלים העיר החיה והתוססת. זה כל ההבדל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו