פחות מ־500 שייטים ושייטות רשומים באגודות השיט השונות בישראל. מספר די עלוב במדינה שהיא כולה רצועת חוף, במדינה שהספורט האולימפי הכי מעוטר שלה הוא ענף השיט ושהים הוא הבילוי החביב על אזרחיה.
אך בעוד בעבר היה השיט הישראלי ספורט קטן וחכם, בשנתיים האחרונות הוא בעיקר קטן, עם תקציבים מכובדים ותוצאות בינוניות ומטה. לאחרונה נערכה בהייר, צרפת, התחרות השנתית. מבחינת קריטריונים מדובר בתחרות שנותנת פייט מכובד לאליפות אירופה. הישראלים המעטים שהשתתפו בה השיגו את התוצאות הגרועות ביותר זה שנים, תוך כדי הצגת יכולת מדאיגה, כשמדובר בשנתיים לפני הדבר האמיתי.
את התוצאות עוד אפשר לשים בצד, אבל את העתיד קצת פחות. שנתיים לפני המשחקים אפשר לסמן את שחר צוברי ומעיין דוידוביץ' כמועמדים להגיע למשחקים, ואולי אף לדגדג פודיום. אבל מה קרה לדגם ה־470 בגברים ובנשים? דגם שמסורתית הצמחנו בו אלופי עולם ואירופה, וכמובן שלחנו נציגויות למשחקים האולימפיים.
לפני כחודשיים פירסמנו כאן שעלה רעיון להחזיר את אודי גל וגידי קליגר להתחרות. באיגוד השיט בחרו להציע לגל לאמן את שחר צוברי במקום. השניים מוכנים לעבוד יחד, אלא שאז אמרו לגל שהוא ירוויח ברוטו סכום חד־ספרתי ושלחו אותו להשלים הכנסה עם נבחרות מסביב לעולם.
צוברי, הטאלנט הגדול כרגע בשיט הישראלי, נעמד על הרגליים האחוריות והודיע שהוא רוצה את גל צמוד אליו בכל התחרויות. העניין לא יצא לפועל, וגל וקליגר מאמנים כעת נבחרות אחרות.
הגישה באיגוד השיט לא שונה מזו בענפים אולימפיים אחרים. כל הז'יטונים הולכים על טאלנט ועל פיו יישק דבר. פעם זה פרידמן, פעם זה משיח ופעם זה צוברי. חשיבה ללונג ראן? גיוס של מאמנים בעלי שיעור קומה מההיצע המקומי? שיווק נכון לנוער שיגיע לענף הכל כך ישראלי הזה? נו באמת, הגזמתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו