משא ומתן פוליטי בכל מדינה - ולא בינה לבין אחרות - נהנה ממעמד של תפילת כל־נדרי: מתירים להתפלל עם העבריינים. במילים אחרות, ה"קאזוס־בלי" אינו כה נוקשה כפי שנועד להיות. מי שמתחייב לא מוכרח לפרוע. בוודאי לא פירעון מלא.
עדות לכך היא הגמישות שמגלה ליברמן בחודשים שחלפו מאז זיכויו במשפט. הוא בעד ונגד העמדה האמריקנית בעת ובעונה אחת; מתנגד להארכת המשא ומתן ומסכים ותומך ואף מדרבן; ועם העיסקה כאשר פולארד חלק ממנה, וגם בלעדיה בעוד האסיר "בפנים", וקשה לשים את האצבע על לשונו ולבוא עימו חשבון. מקובל (כמעט) שזה מותר.
הוא הדין בנפתלי בנט. אם יפרוש במקרה שישוחררו 14 מחבלים, שהם ערבים־ישראלים, יעמוד בדיבורו, אך מנגד, גם הוא מצהיר כי אם יוחזר המשא ומתן לתנאים שכבר כמעט סוכמו להארכתו, לא יבעט בדלי. רק שהתנאים ההם, שהוא הסכים להם, כמעט כללו מראש שחרור אסירים ישראלים.
עמומה סיעת התנועה. לאן היא נעה בכבדות? עמיר פרץ נראה מבוהל בכל פעם שמאיים שהתנועה תפרוש מן הממשלה. מה הוא יעשה עימה על ספסלי הח"כים? ואם יפרוש - מי יקבלו? מפלגת העבודה? וכיצד? יפרוש עם עמרם מצנע ויחד יהיו שליש מהתנועה עד שיגיעו בחזרה הביתה?
אם בנימין נתניהו יציע צמצום מסוים בהיקף הבנייה ביהודה ובשומרון ברוח שכבר נדונה; ואם יודיע כי ישחרר מחבלים ערבים בעלי תעודת זהות ישראלית על פי החלטתו, ובמועד הראוי, ולא כחלק מהסכם עם הרשות הפלשתינית אלא בהתאם לשיקולים ריבוניים שלו; ויחזור ויביע נכונות לשחרר 400 מחבלים זוטרים במרוצת השנה הבאה; ויקבל כאן ועכשיו את ג'ונתן פולארד בשדה התעופה בלוד - תהיה עיסקה (אלא אם אבו מאזן יעשה מה שג'ון קרי מכנה "פוף") ותהיה ממשלה.
השיחות הגיעו למבוי סתום, לסף משבר, אבל דעת הקהל בישראל מסרבת לתת דעתה על המציאות המדינית. בניכוי הישראלים הרבים שיוצאים את הארץ, האחרים נחלקים בין הכנות לליל הסדר לבין טיולים לכל אורכו של השבוע.
לפני כמה ימים נסעתי לקריית שמונה. יצאתי מתל אביב ב־16:00 והגעתי רק מקץ כארבע שעות. כולם הצפינו, לא לתחרות הכדורגל אלא לצימרים. כך זה יימשך עוד כשבוע ימים. ארץ ישראל משתחררת לזמן מה מטרדת המשא ומתן ושאר צרות, וטובלת בנופש.
