יציאת מצרים, מהדורת המאה ה־21

ימי הפסח מחזירים, בכל שנה, לתודעתנו את יציאת מצרים ההיא, את אכזריותו של פרעה ואת חשיבותו של היחיד, משה, לעמוד אל מול משטר הרשע ולהוציא את העברים ממצרים בעזרת כמה מכות שהגיעו משמיים. דומה שבחודשים האחרונים מדובר בסימנים ליציאת מצרים במהדורה חדשה: הרחקתנו ממצרים במעטה של שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, שלא היה כמותו. זו תופעה מדאיגה שלא היה לה תקדים מאז נחתם, לפני 35 שנה, הסכם השלום.

במאמר של אהרן מגיד מהרווארד, בעיתון הלבנוני ה"דיילי סטאר", מתייחס המחבר לציטוט מפיו של מושל באחד ממחוזותיה של מצרים, שבו נאמר - על פי עדותו - כי מכת הכרישים בחופי המחוז שלו היא מעשה ידיה של ישראל. אם אכן נאמר דבר טירוף שכזה, אפשר היה לומר אותו רק בסביבה משולהבת דיה כדי להאמין כי כל דבר רע נובע מישראל או מן היהודים. לכך יש לצרף את הפופולריות המתחדשת של "הפרוטוקולים של זקני ציון", ואת אחת ההאשמות המשונות שנשמעו באחד מערוצי הטלוויזיה כנגד ישראל ממש לאחרונה, שלפיה קיימת ברית בינה ובין "האחים המוסלמים".

מערכת היחסים בין ישראל למצרים מאופיינת בשתי רמות, אשר הקשר ביניהן נחלש והולך לנגד עינינו: מצד אחד מדובר בקשר ביטחוני הדוק - חמאס הוא האויב המשותף, זרועות אל־קאעידה בחצי האי סיני הן אויב משותף שני, וכאן מתקיים שיתוף פעולה הדוק שאין מרבים לדבר עליו מחשש לעין רעה. מתקיימות שיחות, מתקיימים מפגשים חשאיים, ויש תיאום הגורם הרבה נחת לגורמים המדיניים והביטחוניים בישראל כמו גם לאמריקנים. מצד שני - המצרים שכחו להשיב לישראל את השגריר המצרי ש"נלקח" מאיתנו במהלך עמוד ענן, שום מפגש בדרג רשמי לא התקיים בין הצדדים מאז ההפיכה של סיסי, מצרים מתרחקת ממעמד של גורם המסייע לקידום תהליך השלום ומתרחקת מישראל ברמת הדיפלומטיה הפומבית. אפילו איש "האחים המוסלמים", הנשיא לשעבר מוחמד מורסי, שאי אפשר להתגעגע אליו, שלח לישראל שגריר חדש, כתב לנשיא המדינה מכתב רשמי וכינהו "ידידי היקר", אף על פי שכלל לא הכיר אותו, והיה מעורב בהפסקת האש בסיום עמוד ענן. שום מחווה כזו אינה נעשית על ידי הפילדמרשל עבד אל־פתאח א־סיסי.

יותר מכך, דברים רעים מתרחשים במצרים, ואנחנו מחשים. החקיקה החדשה, המשטר המזכיר בכל את ימי נאצר האוטוריטריים, ועונשי המוות שהוטלו על כ־600 מפגינים מן האופוזיציה - כל אלה מצטרפים לתמונה הגורמת לכך שיותר ויותר מדינות מתרחקות מן המשטר הנוכחי ותובעות ממנו לשנות את דרכיו. ישראל חשה שאין זה מתפקידה להצטרף לביקורת, אבל יש לכך מחיר במעמדנו הבינלאומי.

איני מזלזל בפעילות המצרית בחצי האי סיני ובסתימת המנהרות בין סיני לעזה. ודאי שאיני מזלזל בשיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק. אבל אני מציע לעצמנו שלא לחשוב כי שיתוף פעולה זה הוא תחליף לדיפלומטיה פומבית. למצרים יש עניין רב בשיתוף הפעולה הזה, ויש מקום לדרוש מהם שהקשרים בין שתי המדינות לא יסתיימו בתחום הבלתי נראה. ההשלכות שעלולות להיות על הדור המצרי החדש יושפעו מן ההסתה ולא מן הקשר החשאי.

ומה דעתכם? שתפו אותנו!