שלשום פורסם דו"ח מבקר המדינה, המצביע על כשל כללי של המדינה בטיפול בסוגיית העוני ועל הישענותה על עמותות ועל מתנדבים שמטפלים בפועל בבעיה. העמותות, למעשה, ממלאות את המקום שבו היתה אמורה לפעול המדינה, וצודק המבקר שפירא בקביעתו שהממשלה כשלה בטיפול בעוני. הוא צודק גם באמירתו כי עוני אינו גזירת גורל.
אכן אם התור לקבלת סלי מזון לקראת הפסח גדל מחג לחג - וכך גם השנה - ויותר משפחות נגררות לשם, נראה שאין מדיניות סדורה בנושא, וכי סדרי העדיפויות של הממשלות לדורותיהן היו כאלה שהנציחו את הבעיה ולא הביאו לפתרונה או להקטנתה.
ברצוני להרחיב מעט את המבט על התמונה העגומה. מובן שאסור להתעלם מנושא המחסור בביטחון תזונתי, ואם יש המונים המשתרכים בתורים לחלוקת סלי מזון - על המדינה להקצות משאבים ולא להסתמך רק על העשייה המבורכת של ארגוני הסיוע שיטפלו במיגור הבעיה. ואולם מה עם אלו הנמצאים שלב אחד לפני העמידה באותו תור? אוכל הם מצליחים להשיג, אך האם הם מצליחים לסגור את החודש? האם משפחה שאין לה כסף לטיפולי שיניים או לטפל בבריאות ילדיה כיאות לא נחשבת ענייה? ומה לגבי ההשקעה בחינוך שתביא לכך שהמשפחה, בייחוד הדור הצעיר, תצליח לצאת ממעגל המצוקה? ועדיין לא דיברנו על הדרכה פיננסית, שהמדינה אינה משקיעה את המשאבים הנדרשים כדי שתוכל לעסוק בה בצורה ממוסדת כדי למנוע את התרחבות מעגלי המצוקה. הדבר אינו בלתי אפשרי, שכן הוא נעשה במקומות אחרים בעולם כמרכיב מרכזי בתוכניות מיגור ומניעה של העוני.
אני טוען שהעיסוק האינטנסיבי רק באי ביטחון תזונתי הוא לא פחות מזלזול בבעיית העוני. אמנם זה "מצטלם טוב"; אנשים מטושטשים מחטטים בפחים, משפחות עם פרצופים מפוקסלים פותחות את המקרר הריק. הקהל השבוי מצקצק בלשונו וממשיך לאייטם הבא. עניים אלו באמת מסכנים ונואשים והמציאות הביאה אותם לכדי איבוד הבושה, אולם מעליהם עומדת פירמידה שלמה של שכבות באוכלוסייה, שכמו מגדל קלפים ייפלו בזו אחרי זו אל עברי פי פחת. העניים הנעלמים, אלו שאינם עומדים בתור לחלוקת סלי מזון אך בקושי שורדים את קשיי היומיום, יהיו הבאים בתור. פשוטו כמשמעו. אין מי שיהיה להם לפה, אין מי שידאג למילוי צורכם.
מימדי העוני המורכבים לא מתחילים ונגמרים בשאלת הביטחון התזונתי ובוודאי לא נפתרים בהספקת מזון להמונים. אם רוצים באמת למגר, או לפחות למזער, את העוני הרב־מימדי בישראל ולסייע למשפחות העניות לצאת ממעגל המצוקה, צריך לחשוב באופן יותר רחב ופחות פשטני. צריך להעניק סיוע שמביא את המשפחה להיות עצמאית יותר, מודעת יותר, מבינה יותר ומסוגלת יותר להתמודד עם הקושי הגובר לגמור את החודש בכבוד. לעזור לה בהכוונה ובהדרכה כך שיעמדו לרשותה ידע וכלים כדי שבפסח הבא לא נראה אותם עניים נעלמים מתווספים בתור לחלוקת המזון. רק אז נוכל לשבת בנחת בליל הסדר ולהגיד בפה מלא את דברי ההגדה: "השנה עבדים - לשנה הבאה בני חורין".
הכותב הוא מנכ"ל תנועת פעמונים