המשא ומתן, שלעולם לא באמת התחיל, עומד, כך נדמה, על סף סיום. הרצון הישראלי בשלום אמיתי, הכולל ויתורים משמעותיים כפי שהוצעו בעבר ובהווה, נתקל פעם אחר פעם בחומה של עוינת וחוסר נכונות פלשתינית להכיר בזכותה הבסיסית של מדינת ישראל להתקיים. זהו חוסר נכונות בלי קשר לגבולות המדינה.
האיסלאם, הפליטים והאינטרסים של מדינות ערב בעתיד הנראה לעין לא יאפשרו לנציגי הפלשתינים להגיע להסדרי השלמה ושלום עם מדינת ישראל. תורת החליפין האיסלאמית, שהועצמה בהטפותיו של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, משמעותה "או אנחנו או הם" בארץ ישראל. אין בנמצא מנהיג ערבי שיוכל לוותר על גרגיר חול של ארץ ישראל ולהישאר בחיים. אבו מאזן מכיר היטב את הנוסחה "או שטחים או חיים". הרעיון של שתי מדינות לשני עמים יכול לשמש מכשיר הסברה, אך בשטח הרעיון לא יכול להתגשם; אין בצד הערבי מי שמוכן לאמץ אותו.
מה עוד צריך לקרות כדי שהשמאל הישראלי יפנים כי הלחץ הבלתי פוסק שלו לוויתורים על חלקי מולדת ועל אינטרסים ביטחוניים חיוניים הוא חסר תוחלת ותכלית? אופטימיות היא מידה ראויה, אך תמימות וקוצר ראות הם תכונות מסוכנות בסביבה אלימה, שבה קדושת המוות הוחלפה בקדושת החיים. דוברי השמאל הישראלי, שכבר שנים דוחפים את עגלת השלום חסרת הגלגלים המבוססת בבוץ, אינם מסוגלים לשכנע את אזרחי ישראל בצדקת דרכם. הישראלים, במחיר כבד מנשוא, כבר הבינו את המשמעות של שיבה לגבולות 67' כשלב מתקדם בהגעה לקו הכחול של הים התיכון. אולם ה"אופתמימים" של השמאל הצליחו לשכנע ממסדים זרים, כולל את מזכירות המדינה בארה"ב, כי ישראל היא האשמה בהיעדר השלום, בעוד הפלשתינים הם בסך הכל קורבנות של התגשמות החזון הציוני. רק אם ארה"ב תקפל את מדינת ישראל יפרוץ השלום ובמזרח התיכון כל אחד יישב תחת גפנו ותחת תאנתו.
הנשיא אובאמה, שכל תפיסת עולמו מבוססת על ההבחנה שבין עריצים לקורבנות, בין אדונים לעבדים, בין חזקים לחלשים, קנה בשתי ידיים את תיאוריית ההתקרבנות הפלשתינית, תיאוריה ששלחה לאזור את ג'ון קרי, שישאיר כאן אחריו אדמה לוהטת. מדינת ישראל נאלצה לשלם מחיר מוסרי וערכי כבד בשחרור רוצחים כדי לשכנע את האמריקנים שהציבור המכונה פלשתיני הוא קורבן של אידיאולוגיה לוחמנית והנהגה רופסת, ולא של ההתעקשות הישראלית להתקיים בשלום אמיתי ובביטחון.
הניסיון של השמאל, כרגיל, להטיל את האחריות לכישלון המו"מ על ממשלת ישראל, ובתוכה על שר השיכון, רק מחליש את עמדותיה של ישראל. צריך מידה רבה של אטימות כדי לטעון כי בנייה בירושלים ובסביבותיה מונעת התקדמות לקראת שלום. נשגב מבינתי מדוע שרים בממשלת ישראל מספקים כלי נשק הסברתי לטובת יריבינו רק מסיבה אחת: להצדיק את המשך הישארותם בקואליציה. הרי הם התחייבו לקיומו של מו"מ כערך עצמאי בלי קשר לתוצאות.
אזרחי ישראל זכאים לשמוע את האמת. בעצם קיומו של מו"מ אין שום קדושה. בעוד תשעה חודשים נוספים של מו"מ מצבנו לא יהיה טוב יותר. האמת היא אחת - קיר ברזל מול אלה המבקשים שתי מדינות לעם אחד, כמובן בלי העם היהודי.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
