הגיע הזמן להחלטות
בסיום המפגש בין ברק אובאמה לבין אבו מאזן יוכרע אם המו"מ שבק חיים, או שניתן לו טיפול בהחייאה ויימשך החיפוש אחרי הסכם כלשהו. המפגש גם יכריע אם ג'ון קרי יגיש את נייר המסגרת או ישאירו כטיוטה במגירתו, ממתין לפרסום ספר זיכרונותיו לאחר סיימו את כהונתו.
לקראת מפגשי הפיסגה האלה - קדם לו דיון בין אובאמה לבין בנימין נתניהו - החריפו הצדדים את עמדותיהם. האיש החשוב ביותר שאליו כיוון משה (בוגי) יעלון את ראיונו האחרון היה אובאמה, ששר הביטחון כמעט זעק בקולו המתון לאוזנו כי אבו מאזן אינו שותף לשלום. הוא רק לוקח, לעולם אינו מעניק.
אתמול היה זה תורו של כדורא פארס מבכירי הרש"פ, שנשאל חזור ושאול על ידי אסתי פרז מקול ישראל מדוע כה קשה לפלשתינים לומר כי ישראל היא מדינת הלאום היהודי, והוא - האיש הרהוט - לא מצא במילונו מילים להסביר את הסרבנות. ישראל לא ביקשה בעבר, טען, ומדוע עכשיו? וזה מצריך הסבר ארוך. בכל זאת - מדוע?
צריך לשאול ולא להרפות, אם לישראל זה כה חשוב ובעיני הפלשתינים כה פעוט ערך - מה הבעיה לרצות את הצד השני, היריב, במחיר אפס? אין להם תשובה, אלא אם כן אין הפלשתינים מתכוונים להסכם קבע ולהכרה בזכותה של ישראל להתקיים.
יותר מזה, בפי הפלשתינים לא רק שישראל אינה מדינת הלאום היהודי, אלא שאין דבר כזה בארץ. כדורא פארס בורר היטב את מילותיו, ובמילונו יש "העם הישראלי" ואין "העם היהודי", משל מנהיגי ישראל היו מדברים על "הערבים" ולא על "הפלשתינים". לא יעלה על הדעת.
עתה, בעקבות סבב השיחות הנוכחי, נראה כי אין עוד מקום לתמרונים. ההחלטה נותרה בידי האמריקנים אם להגיש את נייר העבודה שלהם, אם לאו. הוא גם יחשוף את שני הצדדים ויבהיר אם התנגדותם הקולנית היתה מיקח וממכר וטקטיקה של הליכה על הסף, או שאכן קצו בהידברות והתוצאה תהיה "ישחקו הנערים לפנינו" - צה"ל מזה והטרוריסטים מזה במאבק עקוב מדם שנועד לזעזע את ההנהגות.
המשולש הישראלי־פלשתיני־אמריקני הגיע אל הישורת האחרונה. לא כך הוא ראה אותה בתחילת הדרך לפני תשעה חודשים. הבעות התקווה של מנהיגי ארה"ב והאיחוד האירופי, לאחר הפגישה בין אבו מאזן ואובאמה, היו צפויות ואינן מעלות או מורידות דבר.
