מופת לישראלי החדש
בכהנו כשר החלאות הורה משה דיין ליד ימינו גד יעקובי "לעזור עד כמה שמותר ועוד קצת" למאיר הר־ציון, אשר הלך ובנה את חוותו בכוכב הרוחות, באתר שבו הנוף אלוהי. הר־ציון היה בעיניו "החייל היהודי הטוב ביותר מאז בר־כוכבא". בהיותו רמטכ"ל העניק דיין להר־ציון דרגות קצונה בלי קורס בבה"ד 1.
דיין והר־ציון - ואברהם ארנן ואריאל שרון - מצאו את צה"ל מוכה ומושפל לאחר התבוסה בקרב עם הסורים בתל־מותילה ב־1951, ושינו לבלי הכר את נורמות הלחימה. ההתחלה היתה ביחידה 101, שמוזגה לאחר מכן עם הצנחנים. הר־ציון היה שם בראש קומץ שלחם בכל פעולות התגמול עד שנפצע קשה ב־1956, אבל שב והשתתף במלחמות הגדולות ב־67' וב־73'.
בקיץ 68' התארחתי בכנס של ותיקי 101 והצנחנים בביתו של שמעון (קצ'ה) כהנר בנווה איתן. דיברו שם על הכל. בתמצית, החבורה הזאת מחקה מהמילון שלה את צמד המילים "לא יכול", והנחילה את רף העשייה שלה לדורות הבאים בצה"ל. הר־ציון סימל זאת יותר מכל. ספרו שנכתב במחיצת נעמי פרנקל - אדם יוצר ועצמאי ונחוש - העיד על כך.
ביסודו של דבר גיבור ישראל העושה היום את דרכו האחרונה התאפיין בחירות פנימית, במשמעת עצמית מלאה וברדיפת צדק שדילגה על פני כל המשוכות של יחסים אישיים וחשבונות צדדיים, ובראייה מוחלטת של תמונה חלקית ב"שחור" ו"לבן". הסייר האגדי אשר ירד מהצוק בחוותו לכבד את שרון בטקס לתקיעת מזוזה בדירתו ברובע היהודי בירושלים, לא היסס מקץ שנים לכנות את מפקדו הנערץ "לא נורמלי" כאשר הורה על ההינתקות מרצועת עזה.
הר־ציון היה מופת־על ללוחם ולישראלי החדש. הוא לא הכיר בגבולה של ישראל. מפגשו עם רחל סבוראי, לוחמת פלמ"ח המבוגרת ממנו בכמה שנים, שדומה לו בחירות הפנימית באישיותה, הוליד ב־1953 את הסיור המיתולוגי לסלע האדום, העיר הנבטית פטרה, שבתחומי ירדן.
מסע זה הצית את הדמיון של מי שביקשו להיות כמותם. סבוראי והר־ציון תידרכו את ההולכים כיצד להגיע למקום הקסום. עוד 13 יצאו לדרכם, רק אחד חזר בחיים. בספרה חדש של נסיה שפרן על פטרה חשפה כי דוד בן־גוריון זימן את הר־ציון ואיים שיעמידו לדין, אבל יראה את הפרשה כמחוסלת אם הלוחם יבטיח לחדול ממתן תדרוך ליוצאים לפטרה. הר־ציון הבטיח, ואף הוסיף כי אם ישנה את דעתו - יקדים ויודיע על כך לבן־גוריון, שיוכל להעמידו לדין.
ב־1955, לאחר שנרצחו אחותו שושנה וחברה עודד וגמייסטר בידי בדואים, הופיע הר־ציון כמו שמשון במחנה פלשתים וביצע פעולת נקם. הם היו ארבעה שנעצרו וביקשו את הגנת עורך הדין שמואל תמיר - שנוא מפלגת השלטון. בסופו של יום, במה שהיה בלתי אפשרי עתה אבל כמעט טבעי ב־1955, ובמאבק פוליטי שבו נטלו חלק בן־גוריון, משה שרת, דיין ואחרים, שנבעתו ממסירת ההגנה בידי תמיר, הם לא הועמדו לדין וחזרו לסיירת הצנחנים. אחר כך השתתק הר־ציון כמעט כליל, ורוח המעשים שהיו גם לאגדה סובבת ונעה לה מאליה, לעד.
