כדרכם של מיתוסים ואגדות, אלה אינם תלויים בזמן. יש אגדות עמים שבמרכזן דמויות מן המיתולוגיות כגון אלו היווניות, ויש מיתוסים הנוצרים סביב דמויות אנושיות הרואיות או מבצעי גבורה. מאיר הר־ציון ז"ל הוא הגיבור בן אנוש, בן תמותה, שקם לו לעם היהודי בדור התחייה הלאומית, ואת זה אפשר לומר בלי הציניות המאפיינת את הדור האחרון. הוא היה גיבור, וסביבו התעצם מיתוס הגבורה.
אמנם יש המסתייגים מעצם הפאר והכבוד אשר מוענקים ללוחמים מהוללים ואפילו עוד בחייהם, ואולם בחייה הקצרים של האומה הישראלית בארצה אין הפריבילגיה לחכות עד לכתו של האיש. בחייה של אומה כגון הישראלית, החיה חיים די סוערים, אפשר לומר, קמים מצביאים, שופטים, הוגים, סופרים ונביאים, אשר מסמנים את קו האופק שאליו האומה חותרת. ואם מדובר בכזו הנאבקת על חייה ממש, מטבע הדברים גיבורי המלחמה יתפסו בה מקום מרכזי.
כזה היה מאיר הר־ציון. שבילי ישראל מסומנים בטביעת כף רגלו ממש, לאורכה ולרוחבה, וגם מעבר לגבולותיה הרשמיים. פעילותו ביחידה 101 - שהוקמה על ידי אריאל שרון ז"ל, ופעלה פחות מחמישה חודשים באופן מעשי אך רישומה ניכר בכל צה"ל לדורותיו עד היום - סימנה ללוחמים רבים את האופק הפטריוטי, את האומץ, את הנחישות ואת ההקרבה.
הכתרים אשר נכרכו סביבו נשענו על בסיס אמת ורוח איתנה. יכולת הסיור וההדרכה כמו קור הרוח בעת קרב הם מתנת אל אשר בודדים זכו לה. היכולת הגופנית לסבול פציעה קשה בצוואר עד הגעתו של רופא - כפי שקרה לו - היא יכולת נדירה אשר מקורה באותן תכונות. הפיקוד על חייליו בעת קרב כמו בעת אימונים הביא את משה דיין להעניק להר־ציון דרגת קצונה ללא המסלול הרגיל. עד כדי כך השפעתו ניכרה על לוחמים ועל אזרחים מן השורה בשנותיה הראשונות של המדינה, שהוא נחשב למצביא הגדול ביותר שקם לעם היהודי מאז בר־כוכבא.
את הדברים הללו כבר אמרו עליו משה דיין, אריאל שרון ואחרים. ואם שמו של בר־כוכבא הגיבור עולה בנסיבות אלה כמובן מאליו, הרי בדור האחרון רבו המקטרגים על בר־כוכבא. הביקורת, הבאה בעיקר מחוגים באקדמיה אשר השקפתם בצד השמאלי הקיצוני, אינה מתמקדת באיש עצמו אלא בתפיסה "הלוחמתית" כשלעצמה. המשורר שאול טשרניחובסקי תיאר את פועלו של בר־כוכבא ואת הביקורת עליו לפני היותו של מאיר הר־ציון לגיבור במילים הללו:
"זה שמך, השם 'בר־כוזיבא'. ואתה בן־כוכב. ובקומך ענק. ותחרד הארץ ותנע. ותחל מלא אסיה עד איי הים. גם רומה על שבעת שפייה. שרתי בגויים - אחזה החיל. רופפת עלי עמודיה ...אך אתה נפלת ותהיה לבוז. עדת הננסים והנמבזים. אשר יקטירו לאלוהים מרעימים. וברך יכרעו, אך לשב מן הקרב. בעטרת ניצחון על מצחו. אם הם יעריצוך - עם שפל ולא עז?"
לעניות דעתי, גם כאן הר־ציון חריג היה. כל העם אהב אותו, הוא קרא לדרור והוא היה גיבור. דרכה של הציונות אינה סוגה בשושנים, ואולם האופק שאותו היתוו הר־ציון וחבריו מעצים את התקווה כי את המיתוס ואת האגדה איש לא ינפץ, גם לא במותו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו