מרוב מסחרה לא רואים את החג

אני מודה - יש לי בעיה עם פורים. הנה כתבתי את זה. הכוונה היא כמובן לא לחג עצמו שמצווה עלינו לשתות ולשמוח (אני דווקא אוהבת את הלגיטימציה הדתית להשתכרות), אלא למה שנעשה ממנו. בשנים האחרונות החגיגות הפכו ראוותניות יותר מהקרנבל בברזיל וארוכות יותר מהרמדאן. ההתארגנות על תחפושות, שפעם היינו מכינים בבית מכמה נוצות שנשרו מהכרית, הופכת חודש לפני החג להפנינג־שופינג מטורף ויקר. בימים האחרונים נשארה להשכרה במחסני התלבושות בתל אביב רק תחפושת של חתול ללא זנב. "נזכרת מאוחר", אמרו, "הכל כבר הושכר". תשכחו מהימים שלצייר באודם עיגול על האף ולהצהיר "אני ליצן" נחשב תחפושת. מדובר בתעשייה שמגלגלת מיליוני שקלים כל שנה. 300 שקלים בממוצע עולה הזכות להיחנק יומיים בתוך הראש של מיני מאוס.

חוץ מהכסף שאתה מוציא בשביל לדפוק הופעה, אתה בדרך כלל גם נדפק במשחק ה"גמד־ענק" שמארגנים בעבודה, כי מישהו חשב שזה יהיה ממש מגניב לשחק במשרד. מניסיוני, רוב העובדים פשוט רצים בבוקר החג לסופר הקרוב כדי להוציא חמישים שקלים על קופסת שוקולדים בגודל של חוט דנטלי. כל זה בשביל לגלות שהגמד שלך פירגן לך בחזרה בצלחת של במבה שבתוכה מתחבא פסק זמן בודד בתור תרגיל הטעיה. אבל משלוח מנות הוא באמת עניין שולי, כי לתת זה לקבל וכל זה.

אז בואו נדבר רגע על הבעיה הכי גדולה בפורים - המסיבות. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת לחגוג, רק שהתכנסויות המוניות שמתחילות אי שם בחנוכה ונגמרות בפסח לא עושות לי את זה. כל יום במהלך חודש מארס אני מוזמנת לפחות לשלוש מסיבות. כל מסיבה היא המסיבה בה"א הידיעה, שאסור לי לפספס כי הולך להיות כזה בלאגן מטורף שעוד לא חוויתי (תודה, אבל כבר הקאתי בפורים שעבר) וכל העונג הזה תמורת 120 שקלים בלבד כולל צ'ייסר טקילה סאנרייז (שאפילו במקסיקו כבר הוצאה מחוץ לחוק). המבחר האינסופי הזה גרם לי בשנים האחרונות להתרוצץ על עקבים (נו מה, שוטרת על שטוח?) ממסיבה אחת לאחרת, לקבל דו"חות חניה, להידחק בתור, לחכות שהסלקטורית שעדיין לא קיבלה מחזור תאשר לי כניסה, לבזבז הרבה כסף על מעט שתייה, לא לישון כי תכף יש עוד מסיבה שמבטיחה להיות "המסיבה" וכעבור שבוע להגיע למסקנה שבכלל לא נהניתי מכל החגיגה.

האמת היא שאני אוהבת את פורים. אבל את ההוא של פעם, כשפשוט הסתובבנו בשכונה עם כובע של ליצן שהכנו מהקרטון של הפיצה בזמן שאנחנו מנשנשים שערות סבתא. כקומיקאית, בשלוש השנים האחרונות אני בעיקר מופיעה בפורים, ולכן נחסכת ממני תחושת ההחמצה של עוד אירוע "של פעם בחיים". השנה, בין הופעה להופעה, הבטחתי לעצמי מסיבה אחת ודי. יש לי תחושה שהיא תהיה טובה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!