זיכרון מתוק: משלוח מנות לחייל

לכל אדם יש זיכרון מהילדות. קבוצת כדורגל, ספר, סידרת טלוויזיה, מפגש עם אדם יוצא דופן, עזרה שהעניק לנזקק או אירוע מיוחד אחר שלא מש ממוחו. אחד הזיכרונות שהותירו בי חותם עמוק משנות ילדותי הוא המנהג השנתי של משלוח המנות לחיילי צה"ל. בכל שנה לקראת פורים, מכיתה א' עד התיכון, התחרינו בינינו מי יכין את משלוח המנות הגדול ביותר לחיילים השומרים עלינו בגבול (כך תפסנו את לובשי המדים הירוקים, הלבנים והחומים). חלק ניכר מאיתנו נהג לצרף מכתב מלא אהדה בציפייה לתשובה, וכשהוא היה מקבל אותה - לא היה שמח ממנו. חשנו כאילו נגענו במלאכים. האם זה נשמע קיטשי? ייתכן, אך זאת בדיוק היתה הרגשתנו.

צריך לזכור - מדובר בתקופה אחרת לחלוטין. תקופה שבה יצירת קשר לא היה הדבר הקל בעולם, אלא דבר מורכב. תקופה שבה לא היה אינטרנט ולא טלפונים ניידים ולא קבוצות ווטסאפ. תקופה שבה לא היו הפייסבוק והדואר האלקטרוני, אלא בקושי מכתבים שנשלחו באמצעות הדואר. תקופה שבה היה מחולק העולם לטובים ולרעים בצורה ברורה. תקופה שבה צה"ל, למרות מחלוקות שונות, היה הצבא של כולנו ותקופה שבה חיילי צה"ל היו ערך מקודש בפני עצמו.

אך הזמן חלף לו ומה שהיה נכון לפעם אינו נכון לעכשיו. החברה הישראלית נשארה זהה בתחומים מסוימים, אך בתחומים אחרים היא השתנתה לבלי הכר. ומה שהיה פעם משלוח מנות לחיילי צה"ל, כנחלה מאורגנת של רוב תלמידי ישראל, הפך ליוזמה וולונטרית שאינה חלה על כל תלמידי בתי הספר. אך חיילי צה"ל ממשיכים לשמור עלינו. תפיסת אוניית הנשק האיראנית בשבוע שעבר, שאת הנזק שהיה צפוי מהנשק שנתפס בה עדיין קשה לאמוד, היא עוד המחשה מהותית לעניין זה. חיילי צה"ל ממשיכים לתת מעצמם הרבה יותר ממה שאנו חושבים עבור החברה בישראל. חג פורים, דרך החידוש ההמוני של משלוחי מנות אליהם, יכול להיות העת שבה נחזיר להם תודה ואהבה.

תפיסת צה"ל כצבא העם עברה שינוי בדורות האחרונים. תפיסת צה"ל כקונצנזוס עממי נפגעה בצורה אנושה. אין מדובר רק במכתב שמיניסטים מופרך כל פרק זמן אלא גם, ואולי בעיקר, בכך שארגונים אנטי־ישראליים ובינלאומיים מנגחים את חיילי צה"ל והופכים אותם שלא בצדק לחיות אדם ולסמלי כיבוש, אף על פי שהעובדות והמראות במציאות אחרים לחלוטין. זאת ועוד, בצה"ל משרתים אינספור חיילים בודדים. לא רק כאלו שהגיעו מארבע כנפות תבל כדי לשרת ערכים נעלים של הגנה, אלא גם חיילים המגיעים מבתים חרדיים. אותם חיילים, לא רק ששוברים נורמה פסולה שהשתרשה בדור האחרון של השתמטות משירות, אלא גם מתמודדים עם מציאות משפחתית מורכבת.

על פי המקורות, המנהג של משלוח מנות החל לאחר שהוסר איום ההשמדה של המן על היהודים. בתקופתה של אסתר המלכה היינו עם בלי ריבונות והצטרכנו ניסים כדי להגן על עצמנו. חיילי צה"ל הם סמל לשמירה על ריבונות ועל עצמאות. הם שומרים עלינו ומייתרים את הצורך בניסים. חיילי צה"ל הם חיילינו ולא מונח אמורפי. ראוי לא לשכוח זאת. ראוי לחבק אותם.

מה אתם חושבים? טקבקו!