יש משהו מטעה ולא מדויק בשימוש במינוח "חוק השוויון בנטל", כי החוק לגיוס בחורי ישיבה איננו מבטיח שוויון בנטל. קודם כל משום שגם אחרי אישורו הסופי במליאת הכנסת בחודש הבא, עדיין לא נראה גדודים של בחורי ישיבה מבני ברק ומירושלים מסתערים על הג'בלאות והולכים לשירות מילואים בגבול לבנון או מול עזה. אבל בחוק המוצע יש שיפור משמעותי לעומת המצב ששרר בארץ במשך 65 שנה. השיפור הוא חובת הגיוס הכלולה בו והמבטיחה שאלפי בחורי ישיבה בשנה יגיעו בשערי הבקו"ם, יירשמו, יעברו בדיקות רפואיות ולאחר מכן יחזרו ללמוד בישיבות - אבל מיעוטם (ובשנים לאחר מכן אולי חלק גדול מהם) ילבשו גם את מדי צה"ל.
מי שמצפה שבעקבות אישור חוק הגיוס החדש שירות החובה בצה"ל יקוצר, שחילונים המשרתים ביחידות קרביות יילכו פחות למילואים והחרדים יחליפו אותם אם וכאשר תפרוץ מלחמה, שוגה באשליות.
לחובת הגיוס שתחול על בחורי הישיבה יש חשיבות סמלית בעיקר. ייתכן שציבור משרתי המילואים (שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו שנים ארוכות) יחוש עצמו מעתה פחות פראייר, כשיראה את בחורי הישיבה ממלאים משימות חשובות במסגרת השירות האזרחי.
מנגד, אחד הכישלונות של החוק הוא האפשרות של קבוצת לומדים גדולה, במסגרת ישיבות ההסדר, לשרת תקופה מצומצמת בת 17 חודשים בלבד. יש בכך אפליה מוגזמת לעומת חבריהם החילונים, שנדרשים עתה לשרת 36 חודשים ולאחר קיצור השירות ישרתו 32 חודשים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
