שלילת המילה: התכחשות לזהותנו

תלי תלים של מילים נשפכו על מנהג ברית המילה. אין טעם לשכנע את הנימולים כפי שאין טעם להתווכח עם הערלים. באופן די קבוע, 98 אחוזים מהיהודים בישראל מלים את בניהם. מתברר ששני האחוזים הנותרים מחזיקים במיקרופונים רבים, עד שעולה הרושם שמדובר בתופעה רחבה. ולא היא.

לא אכנס בעובי הקורה של מנהג הברית העתיק, המכניס את התינוק לחיק העם. גם שלילת המנהג עתיקה. הפגאנים התנגדו, הרומאים צלבו אנשים והניחום לגסוס עד מותם, אבל תיעבו "הטלת מום" באיבר המין. אדון במשמעות הסוציו־תרבותית של התופעה.

הציווי על המילה מופיע לראשונה בבראשית י"ז, בסוף הפרשה שבה מופיע אברהם העברי. ראשית האומה רצופה בריתות. "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם; ומייד אחר כך הבטחת הארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם"; ואז הציווי: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ... הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר, וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". עוד בראשיתה נכרכה מצוות המילה עם הבטחת הארץ, ולא בכדי. החוכמה הקדומה צפתה את שעתיד לקרות.

מהיכן מגיעה הקריאה לא למול? האם מקרה הוא, שאלה המוכנים לבתר ולכרות ולחתוך בחדווה בבשרה החי של ארץ חיינו, דוחקים בנו לא לחתוך את עורלת הבשר, כלומר לא להשתתף בכריתת הברית העתיקה של עמנו?

ב־21 באוקטובר 1997 לחש בנימין נתניהו על אוזנו של הרב כדורי: "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים; הם חושבים (ש)הביטחון שלנו ישימו בידי ערבים. ערבים ידאגו - תן להם חלק מהארץ, והם ידאגו לנו". ברור שנתניהו התכוון לשכחת ההיסטוריה עקובת הדם שלנו בגלות. בחסות העמים סמכנו בלית ברירה על הגנתם, שהתבררה כמשענת קנה רצוץ. אבל מנגנון התעמולה קיצץ את הדברים והותיר את ראשיתם "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". מייד נזדעקו מוסדי ארץ ומהומה רבתי התחוללה על ראש נתניהו, כיצד פיקפק ביהדותם של ישראלים טובים. לא עזרה הכחשתו של רה"מ שהקשר הדברים היה שונה לחלוטין; בתודעה הציבורית נקבע כאילו הכחיש את הקשר שבין השמאל ליהדותו.

עכשיו, משהונחו קלפי העורלה על השולחן, מתבקשת השאלה, האם אין משהו בקשר שבין חובבי הנסיגה ומקדמי חורבן ההתיישבות לבין ההתנכרות למנהג? דווקא הוויכוח על ברית המילה מלמד על הוויכוח על עתיד הארץ. לא ב"שטחים" עסקינן, לא בסידורי ביטחון, אף לא בדמוגרפיה ולא ב"כיבוש", אלא בשאלת השאלות: זהות העם השב לציון. מי אנחנו? יהודה שומרון וירושלים הן מסַמֵן שמאחוריו יש מסומן - הזהות היהודית העתיקה שלנו.

ערביי האזור מבינים את הדבר. הם צועקים זאת באלפי דציבלים מאז החלה שיבת ציון. חלקים בתוכנו לוקים בשיפוט המציאות ומסרבים להכיר בעומק הסכסוך הניטש פה. הם מתעקשים שאפשר לרבע את המעגל ולשכנע את הפלשתינים לחלוק עימנו את הארץ, אף שהמציאות מלמדת אחרת. הרציונליזם העקר הפך עבור החבורה הזאת לתחליף אֵל, פגאניזם ליברלי העובד את שכלו, ואינו מוכן להביא בחשבון מסורות ואמונות עתיקות ששרדו מבחנים שמעטים חוו כמותם בהיסטוריה האנושית.

הניסיונות להצדיק את ברית המילה באופן "רציונלי" או לשכנע ב"תועלת" שתצמח לילד הנימול, נדונו לכישלון. תהום פעורה בין נאמני המילה למושכים בעורלתם ומתנאים בה בקרתנות טיפוסית. אמר לי איש שמאל לשעבר: "זה כמו אהבה, לך תסביר". ואכן, מי שלא מבין - פשוט נכרת מעמו.

ההתנגדות למילה היא חלק מתהליך הרדיקליזציה ההרסני שעובר השמאל הישראלי בשנים האחרונות, "דובון לא לא" המתעסק בקיום נגטיבי - שלילת ההמון הנבער, היהודים הפראים המקיימים מנהגים ברבריים, כורתים ברית בבשרם ודבקים באדמת המולדת. על זה ניטש הוויכוח העמוק ביותר בחברה הישראלית. חשוב לכרוך את ההתנכרות לברית המילה עם ההתנכרות לארץ ולעם.