הניסיונות של גורמים בקהילייה הבינלאומית להביא להסכם מדיני בין הישראלים לבין הפלשתינים ראויים להערכה רבה. עם זאת, ראוי לשים את הסוגיה בפרספקטיבה הנכונה, שכן דומה כי יש כאן חזרה על משגי העבר. ישראל, שוב, נתונה לביקורת מתמידה בעולם כולו, אף שוויתרה על אינטרסים מהותיים ומוכנה לשלם מחיר כבד עבור המטרה הנעלה של השגת שלום. בדיוק כמו בעבר: אין זה משנה אילו מחירים אנו כישראלים נשלם עבור השלום וכמה רחוק נהיה מוכנים ללכת - המדינה שלנו תעמוד על המוקד, וזאת מתוך תפיסה מוטית הנובעת מאינטרסים שגויים.
דומה כי גם הפעם עלולה האימרה של שר החוץ הישראלי לשעבר, אבא אבן, ולפיה "הפלשתינים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות", לקבל משנה תוקף. מדוע? משום שיש צורך לעקוב אחר ההתנהלות בצד הפלשתיני.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לא רק "דיבר דוגרי", אלא גם עשה מעשים שהוכיחו את כוונותיו ואת הכיוון שאליו הוא חותר. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון בין שני הצדדים שיחררה ישראל אסירים פלשתינים עם דם על הידיים, וזאת מתוך רצון להגיע להבנות שישנו את המציאות באזור, ובהתאם להסכם שאליו התחייב רה"מ. מי שאינו ישראלי לא יכול להבין את ההקרבה שעשינו, משום שניסיון העבר מלמד שלא מעט מהאסירים הללו חוזרים לעסוק בטרור.
במקום להמשיך בכיוון וליצור אווירה חיובית, מחפשים נציגי הפלשתינים במו"מ את הכיוון הנגדי, ובעצם הורסים מה שנבנה בעמל רב. הדבר מעלה תהיות רבות וסימני שאלה מהותיים באשר לכוונתם האמיתית ומחזיר אותנו אל שנות ה־90, כאשר ערפאת דיבר על שלום באנגלית, אך מצד אחר דאג לתת לגיטימציה לטרור, ולעיתים אף להפעילו בעצמו.
גורמים בינלאומיים לא מודעים ל"אינתיפאדת האבנים" ולא חווים אותה ביהודה ושומרון, שכן הפלשתינים הבינו שטרור מזיק להם הרבה יותר מאשר הוא מזיק לישראלים, ולכן עברו לאלימות שלא זוכה לכותרות מרעישות אך פוגעת בילדים, בנשים ובחפים מפשע. בו בזמן מערכת החינוך הפלשתינית ושידורי הטלוויזיה הפלשתינית מלאים הסתה נגד ישראל ונגד היהודים. יש קשר אינהרנטי בין שני הדברים.
בנובמבר 2012 התראיין אבו מאזן לערוץ 2 ורמז שהוא נכון לוותר על זכות השיבה. הוא מייד הוקע וגונה על ידי הצד הפלשתיני, וזמן קצר לאחר מכן הוציא הודעת הבהרה שיצרה ריאקציה מדאיגה והעלתה סימני שאלה רבים לגבי המטרה הסופית של הפלשתינים.
האנטגוניזם שיוצרים הפלשתינים בא לידי ביטוי גם במעשים קטנים המשמשים סימבול. כך, למשל, בשבת נדהמו שוטרי משטרת ישראל לראות מכונית שטסה במהירות של 145 קמ"ש, בכביש שבו מותרת הנסיעה עד 80 קמ"ש בלבד. לאחר מרדף התברר כי מדובר במכוניתו של אבו עלא. לצערנו, אבו עלא לא מיהר לעשות שלום, והתנהגותם האלימה של פלשתינים כלפי אוכפי החוק והסדר במקום ראויה לגינוי.
הצד היהודי מוכן לתת הזדמנויות רבות לשלום. זהו אתוס שעליו גדלו וגדלים הישראלים, אלא שאנו מבקשים לעשות זאת תוך כדי שמירה על ביטחון ועל פי עקרון ההדדיות. המציאות מחייבת זאת.
