הציעו, שקלתי, דחיתי בנימוס

שלוש פעמים פנתה אלי מדינת ישראל בהצעת משרה: בפעם הראשונה, בפברואר 2004, הציע לי שר החוץ (בממשלת שרון, של הליכוד) סילבן שלום, לקבל על עצמי את המינוי של שגריר ישראל במאוריטניה. הייתי אז כתב "ידיעות אחרונות" בפאריס. נעניתי בחיוב להצעה.

בפעם השנייה, בקיץ 2006, נתבקשתי על ידי שרת החוץ ציפי לבני (בממשלת אולמרט, של קדימה) להאריך את כהונתי בשנתיים במדינה הערבית קשת השירות. שוב נעניתי בחיוב, למרות הקושי הגדול.

בפעם השלישית, במהלך שנת 2010, פנה אלי ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצעה למצוא פתרון הומניטארי למסתננים הבלתי חוקיים במדינות אפריקה. ראש הממשלה סבר שיש לי הכישורים המתאימים.

שיתפתי את העורך הראשי שלי, עמוס רגב, מהרגע הראשון. אני מודה שהתלבטתי. מצד אחד, מקצוע העיתונות הוא מבחינתי דרך חיים. מצד אחר, הייתי גאה להיקרא שוב לדגל. אתה לא אומר לא לראש ממשלה בקלות, ועובדה שעמיתים רבים שלי כבר כיהנו בלשכות של ראשי ממשלות שונים.

בפועל לא קיבלתי על עצמי את התפקיד, לא ניהלתי משא ומתן על חוזה וגם לא חתמתי עליו (גם אם היה ידוע לי שחוזה כזה הוכן עבורי).

מעולם לא ישבתי עם ראש הממשלה או עם מי מנציגיו פנים אל פנים בלשכה, כדי לדון עימו במהות התפקיד.

כאשר פורסמה השבוע הידיעה הראשונה ב"גלובס" נתבקשתי לתת תגובה. היא משום מה לא הופיעה בכתבה. למה לקלקל עוד "סיפור טוב" שיביך, מבחינתם, את ראש הממשלה. לא נורא אם על הדרך קוצרים את שמו הטוב של עיתונאי.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו