לפני שנים הסתובבה בארץ הבדיחה הבאה: שני חברים לא ראו זה את זה זמן רב. כאשר נפגשו, למד אחד מהם שלחברו נולד בינתיים בן.
"הוא כבר מדבר?" - שאל אותו.
"כן", ענה החבר, "עכשיו אנחנו מנסים ללמד אותו לשתוק".
אגדה אורבנית מספרת שהילד גדל, התגייס לשב"כ, למד לשתוק, טיפס עד למעלה, ולפני כמה שנים השתחרר. הוא חלם לקבל מינוי מראש הממשלה לראש המוסד, ומשלא קיבל - התחיל לדבר. ומאז הוא אינו מפסיק.
האם דיסקין יודע על מה הוא מדבר? ובכן, כאשר הוא מדבר על האיום האיראני, הניסיון שלו בתחום הוא כמו של כל אחד מקוראי העיתון. השב"כ אינו עוסק באיום האיראני. לפיכך הידע של דיסקין בשאלה עד כמה מסוכן, למשל, ייצור המים הכבדים באראק - אחד ממוקדי המחלוקת בעניין איראן - לא עולה על זה של מורה לדקדוק.
לעומת זאת, כשמדובר בפלשתינים, לראש השב"כ בהחלט יש ניסיון. אלא שיש לו גם מניע בעייתי: בתום כהונתו כראש השב"כ דיסקין רצה להתמנות לראש המוסד. הוא היה יכול להפוך לאיש החזק ביותר במערכת הביטחון. אבל ראש הממשלה נתניהו החליט שהוא מעדיף מישהו אחר בראשות המוסד. המהלומה היתה גדולה עוד יותר: לראשות השב"כ בחר נתניהו את יורם כהן ולא את המועמד שעליו המליץ דיסקין, ובצה"ל לא הוארכה כהונתו של גבי אשכנזי. כך איבדה את כוחה הברית שניסתה לקרוא תיגר על נתניהו, אשכנזי־דגן־דיסקין.
ואז גילו דיסקין ושני חבריו את האור והבינו שיש למדינת ישראל שני אויבים עיקריים: הגרעין האיראני ונתניהו. לא בהכרח בסדר הזה. הם הטיפו שבכל הנוגע לגרעין האיראני צריך להשאיר את העבודה לאובאמה. בינתיים התיאוריה הזו קרסה. עכשיו צריך לנקום במי שצדק, בנתניהו.
הסכנה העיקרית בדברי דיסקין, כמו בדברי מאיר דגן לפניו, לא נובעת מגילוי סודות צבאיים. הבעיה היא באובדן יכולת ההרתעה של ישראל. כי מה אומרים לעצמם הבכירים הפלשתינים כאשר הם שומעים את דיסקין? ומה אומרים לעצמם קציני המודיעין של "חצב" האיראני? הם מגרדים בראש ואומרים: אם זו הרמה של אנשי הביטחון שלהם - אנחנו יכולים להיות רגועים.
