כמה אהבות גדולות היו לו לדב לאוטמן בחייו: בני משפחתו, פיתוח התעשייה והחתירה לשלום. אך לעתים נדמה היה לי שהגדולה מכולן היתה אהבתו לחינוך. דוביק לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים. בשלב שבו רבים מחבריו פורשים לביתם, בשיא תהילתם ותפארתם, יסד את תנועת "הכל חינוך" והחל במסע ארוך, כשהוא סוחף אחריו רבים וטובים.
כיועצה המשפטי של התנועה, שדוביק היה מעורב בכל פעולותיה, זכיתי לשמוע אותו לא פעם מדבר על המשימה והאתגר הגדולים ביותר שניצבים לפני מדינת ישראל. לא כלכלה, לא ביטחון. חינוך, חינוך, חינוך. משם הכל מתחיל.
למרות הישגיו הרבים, דוביק דיבר תמיד בגובה העיניים. כשהיה מתבקש להציג את עצמו בפורומים שונים, היה משיב בפשטות: "דב לאוטמן. יצרן גופיות ותחתונים". דוביק לא נתן למחלה לנצח אותו. גם כשניוון השרירים אילץ אותו לנוע ממקום למקום בכיסא גלגלים, דיבורו כבד מעט, שותה מקשית שהגיש לפיו מטפלו המסור, המשיך לפעול במלוא המרץ לקידום חוק החינוך הציבורי, לפיתוח ולטיפוח מערכת החינוך שבה תלה את עתידה של מדינת ישראל.
לפני כשלושה חודשים הזמנתי אותו לטקס הענקת תארים לשם כבוד של מכללת "שערי משפט". במסר קצר, השיב לי שישתדל להגיע, אך הוסיף: "איני בטוח שאזכה לכך".
בהכירי אותו כאופטימיסט חסר תקנה, האיש שלעולם "לא מרים ידיים", ככותרת הביוגרפיה שלו, ידעתי שאם רק יוכל יגיע. ודוביק הגיע. ועוד איך. כילד נרגש, ישב ליד בן טיפוחיו, שר החינוך הרב שי פירון, ועיטר אותו, כשדמעות נוצצות בעיניו, לקול מחיאות כפיים נרגשות של כל הנוכחים.
"רציתי להודות לכם", אמר למחרת. התודה, מיותר לומר, כולה מגיעה לו. לאיש שלימד את כולנו שהחינוך וצמצום הפערים, הם־הם הערובה האמיתית לביטחוננו ולקיומנו כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו