יהודי צפון אפריקה: עוד פרק ברומן

לרוב הישראלים, המילים "שואה", מחנה ריכוז", "השמדה" וכו' מתקשרות אך ורק ליבשת אירופה וליוצאי ארצות אשכנז. לפחות זאת התפיסה שהיתה מקובלת עד לפני זמן לא רב בקרב חוקרים. ואולם בשנים האחרונות חל שינוי, שרק הזמן יעיד אם הוא שינוי מהותי, שכן אל מגוון הסיפורים העוסקים בשואה נוספים אט אט סיפורים חדשים שהתרחשו במציאות אך לא הצליחו להגיע אל הזרם המרכזי.

מדובר ברדיפות, ברצח, בהשמדה ובכליאה של יהודים מארצות צפון אפריקה - אך לא רק - במהלך מלחמת העולם השנייה. מבחינה זאת ספרו של יוסי סוכרי, "בנגאזי-ברגן בלזן", שיצא לאור לאחרונה ואשר עוסק בסיפורם העלום של יהודי לוב בשואה, הוא רומן חשוב המצטרף לשורה של מחקרים ופרסומים שעשויים לשנות לחלוטין את התפיסות המסורתיות של זיכרון השואה. כך, למשל, ספרו של רוברט סטלוף, "בין צלב הקרס לסהרה", וספרו של מרטין גלברט, "באוהלי ישמעאל", העוסק אמנם בתולדות יהודי האיסלאם אך מקדיש פרק משמעותי לתלאות שעברו יהודי צפון אפריקה במהלך התקופה.

השינוי הזה עשוי להתווסף לשורת שינויים, שכן רק בתחילת העשור השני למדינה נחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעקבות מאבקם של הניצולים. אין לשכוח כי בשנים הראשונות למדינה היחס לאירוע המכונן הזה היה בעייתי כי הוא לא שירת את האתוס שמנהיגי ישראל, ובייחוד דוד בן־גוריון, רצו לקדם. זו הסיבה שניצולי השואה מאירופה נתקלו בחומת שתיקה והשתקה על סיפורי הזוועות ששרדו במהלך השואה, סיפורים שלמשמעותם נחשף הציבור הישראלי בתחילה, מעט, במהלך משפט קסטנר ולאחר מכן במשפט אייכמן ואילך.

עם זאת, במשך כמעט שישה עשורים לא היה מקובל לספר שבתקופה שבה הוקמו מחנות השמדה ומחנות ריכוז באירופה, הוקמו מחנות עבודה וכפייה גם ליהודים בצפון אפריקה. ניצולי המחנות הללו - יהודים לובים, תוניסאים, אלג'יראים ומרוקאים - סביהם וסבותיהם של ישראלים בני דור שלישי, נאלצו לשמור את קורותיהם במשך שנים. כך נוצר מעגל גילוי בין־דורי מדורג. ראשית, ניצולי השואה מאירופה נאלצו לשמור לעצמם את סבלותיהם ורק כשני עשורים לאחר מכן הפך סיפורם למקובל ולכזה שראוי לזכור, בזמן שניצולי מחנות הכפייה מצפון אפריקה המשיכו לשמור את סודם. ואילו עתה, במדינה שהופכת להיות יותר ויותר פלורליסטית, גם סיפורם של האחרונים הופך למקובל.

יש להדגיש: הסיפורים הללו חושפים לא רק רדיפות של יהודים בידי ערבים אלא גם פותחים צוהר חשוב ביותר לערבים שהצילו יהודים. וכאלו, מתברר, יש לא מעט. רק לאחרונה סירבה משפחתו של רופא מצרי ששמו מוחמד חילמי, שהציל יהודים בברלין, לקבל את אות יד ושם. בכל מקרה, ראוי שהסיפור המלא יסופר ושנזכור אותו כפי שהיה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!