לאנטישמיות אין גבולות

בחודש אוגוסט, במהלך שהותי באוסטרליה לצורך הרצאות, נתבקשתי להעביר דבר תורה (פרשת "כי תבוא") בבית כנסת קטן ושליו בשכונת בונדי שבה התגוררתי. המארח שלי, מייקל מזרחי, חובש כיפה, עם רעייתו וילדיו הקטנים הקסומים, ליוו אותי בדרכנו לבית הכנסת, מרחק הליכה, במזג אוויר נעים.

שכונה מיוחדת, בונדי. חוף הים שלה הוא הפופולרי והנוצץ ביותר מחופי הים הרבים של סידני הקוסמופוליטית. הצעירים הרבים שמגיעים לעבוד באוסטרליה בקיץ חולמים להתגורר בשכונה, שאינה זולה. היהודים, בעיקר יוצאי הונגריה, התמקמו שם אחרי המלחמה הנוראה, ובין האטליזים הכשרים, בתי הכנסת, הדליקטסים ובוטיק היינות מישראל אפשר לראות גם מועדונים רבים, ברים ובעיקר בתי קפה המיועדים לגולשים ולבלונדיניות המאכלסים את החוף. כמה טבעי שמרכז חב"ד קבע אף הוא את מקומו שם. לא ראיתי, במסעות הרבים שלי ב־30 השנים האחרונות, מקום שבו קיים דו־קיום נפלא כזה בין הדג המלוח והגלשן.

מאחר ששנים ארוכות התגוררתי בחו"ל כעיתונאי ישראלי וכדיפלומט, יצא לי פעמים רבות להיתקל בתופעות על רקע אנטישמי או לסקרן. קשה לצפות מיהודי המתקרב לעשור החמישי של חייו להישאר תמים. אלא שמשהו תמים ומרתק, כאילו לקוח מעולם אחר, היה באותה צעדה משפחתית של שבת בבוקר, עם כיפות, כאילו היינו בת"א או בירושלים. "אין סכנה?", שאלתי את מייקל כשעברנו ליד בית קפה הומה אדם. "הבט מסביב", אמר לי מארחי, "כאן זה מקום שבו יהודים ולא יהודים חיים יחד כבר שנים. כיפה היא חלק מהתפאורה". 

אלא שיש גם מציאות, ואוסטרליה, למרות המרחק הגדול, מודעת למתרחש. אולי בגלל זה, בכניסה לבית הכנסת הראשון והגדול יותר, הסמוך לזה שאליו הוזמנתי, ניצב שומר. יהודי תמיד צריך לחשוש מהגרוע מכל, על אחת כמה וכמה אם הוא הגיע לכאן מהונגריה, מגרמניה או מפולניה. למען האמת, אחרי הליכת הבוקר הנעימה, המאבטח נראה לי לא יותר מקישוט.

ואולי בגלל אותם זיכרונות נעימים נדהמתי ממה שהתרחש בסוף השבוע באותו מקום שליו וקסום, בונדי ביץ', מעוז יהודי סידני. קבוצת מתפללים, ששבה מבית הכנסת מתפילת ערבית, הותקפה על ידי צעירים אוסטרלים, חלקם בני 18 בלבד, ממש מול אחד מבתי המלון הידועים באזור. זה לא קרה בקרן רחוב אלא ממש במרכז, במדינה שבה אף אחד לא רוצה להתעסק עם המשטרה המאוד קשוחה. חלק מהמתפללים סיימו את השבת בביה"ח עם חבלות קשות. כאילו היינו באירופה של שנות ה־30.

עם צאת השבת שוחחתי עם חבריי המתגוררים ממש בסמוך. אחד מהם הסביר לי כי השלטונות הגדירו את המעשה כאקט אנטישמי, אלא שהוא רואה את זה יותר כפעולה של בורות מצד צעירים שיכורים, וכאלה לא חסרים בשעות הלילה במקום. אלא שרוב חבריי, כולל אלה במלבורן ואפילו בפרת' הממוקמת מהצד השני במערב אוסטרליה, הזדעזעו מהמקרה.

זהות המתקיפים סיקרנה אותי. האם אלה מוסלמים המתגוררים בכמה שכונות בעיר שבה ביקרתי, שייבאו את הסכסוך המזרח־תיכוני כמו באירופה עד ל־DOWNUNDER? ממש לא. מדובר בצעירים מקומיים, נאמר לי. וזה אולי הדבר המסוכן ביותר: בזמן שאנחנו חוששים מייבוא הסכסוך למדינות שונות בעולם מצד קהילות מוסלמיות, כמו בצרפת במהלך האינתיפאדה השנייה, צומח לו הימין הקיצוני והתזות האנטישמיות משגשגות.

ההרצאות שלי באוסטרליה נועדו לשכנע את הקהילה לסייע לישראל. שוב הוכח, בפעם המי יודע כמה, כי סיוע למדינה הוא סיוע ליהודים עצמם. 

כמה אירוני שרק אמש נחנך בברלין בית הסטודנטים היהודי הראשון, המוקדש בין השאר לפעילות פרו־ישראלית בגלל המגמות האנטי ישראליות בעיר, כפי שנאמר לי מצד אלה שביקשו לקדם הפרויקט. כמה טוב שיש פרויקט משגשג עוד יותר שקוראים לו ישראל. אם הקהילה האוסטרלית היהודית הנפלאה והתומכת תזמין אותי בשנה הבאה להגיד להם דבר תורה על אותה פרשה בדיוק אגיד להם רק - "כי תבוא אל הארץ".

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו