בפרסום ב"וושינגטון פוסט", שלפיו אנקרה חשפה רשת ריגול ישראלית שפעלה באיראן, טמונה יותר מחידה אחת. החידה המסקרנת הראשונה היא, כמובן, מה הם הפרטים המדויקים בסיפור ועד כמה הנזק גדול. חידה נוספת ולא פחות מסקרנת היא - למי היתה התועלת בהוצאת הסיפור בעיתוי שכזה, ומדוע?
זהות מפרסם הסיפור יכולה אולי לתרום לפתרון שתי השאלות גם יחד: בעל הטור האמריקני דיוויד איגנשיוס, ממוצא ארמני, מקורב למקורות בכירים בממשל אובאמה, דבר שגורם מייד לחשוב כי וושינגטון חשפה את הסיפור כדי להזהיר את טורקיה מהמשך התנהגות בלתי הולמת באזור.
אלא שקיימת גם אפשרות אחרת - דווקא אנקרה היא שחשפה את הסיפור, למרות הזעם הגדול כביכול של הטורקים אתמול.
לאיגנשיוס תמיד היו יחסים מעולים עם הצמרת הטורקית. הוא נהנה מקירבה גדולה לצמרת השלטון באנקרה ולגורמי מודיעין. הוא גם היה עד ראשון לתחילת מסע הצלב של ארדואן נגד ישראל בדאבוס, בינואר 2009, עת החל ראש הממשלה הטורקי במסע הצלב שלו נגד ישראל דווקא במתקפה נגד הנשיא פרס. איגנשיוס היה אז מנחה הפאנל.
הטורקים זעמו משום מה על העיתונאי האמריקני, שבמשך תקופה מסוימת איבד קשר עם מקורותיו. אבל לאחרונה הטורקים שוב משתפים עימו פעולה, וייתכן כי דווקא הם נתנו לו את הסיפור. גורמים בירושלים לא דוחים על הסף אפשרות כי טורקיה לא רק שתפגע, אם תינתן לה הזדמנות, באינטרסים ישראליים - אלא אף תתפאר בכך. טורקיה של ארדואן רק מתגאה אם היא נותנת לישראל סטירת לחי, ובכך מתרחקת עוד יותר מירושלים. אז כיצד זה מסתדר עם הפיוס שיזם אובאמה בחודש מארס? לא מסתדר, מפני שבפועל אין כלל פיוס. אנקרה רק רוצה לראות את ירושלים יורדת על הברכיים. בירושלים כבר הבינו את זה מזמן. בוושינגטון דומה שהבינו מי סיכל את הפיוס.
ולסיום, מילה על יחסי איראן־טורקיה. ב־2010 נחת הנשיא האיראני לשעבר מחמוד אחמדינג'אד באיסטנבול. הייתי שם. הוא התקבל, אני זוכר, בכבוד גדול. היה ברור כי ירח הדבש הטורקי־איראני הוא מלאכותי. מדובר בשתי יריבות אזוריות עם אינטרסים שאינם תמיד משותפים. סוריה היא רק דוגמה אחת בולטת למחלוקות בין המדינות.
אלא שלשתיים יש אינטרס אחד חשוב - לדכא מרידות כורדיות. ואם המרגלים הם כורדים, וגם פעלו בשירות ישראל - אז הנה שתי סיבות מדוע איראן וגם טורקיה ששו לשתף פעולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו