האשליה המצרית של אובאמה

בניגוד להערכה הרווחת, שלפיה מדיניותו של הנשיא אובאמה במזרח התיכון רצופה בסתירות פנימיות ונגררת ממשבר למשבר ללא כיוון ברור ויד מכוונת, בחזית המצרית לפחות, אפשר לזהות דפוס חשיבה והתנהלות אמריקני קבוע ושיטתי, אך גם מופרך לחלוטין.

מאז פרץ האביב הערבי לכיכרותיה של קהיר בכל עוצמתו האלימה, נותר הבית הלבן שבוי באמונתו, שאפשר גם אפשר לייצא את בשורת הדמוקרטיה המערבית לארץ הנילוס, כאילו המדובר במוצר צריכה אמריקני. האפשרות שתמציתה של הדמוקרטיה אינה מעוגנת במימושה של זכות ההצבעה בקלפי, אלא בהתגבשותה של מערכת זיקות ונאמנויות חברתיות כלפי ערכי הסבלנות, הסובלנות והפלורליזם (וביצירתם של מוסדות, המשקפים נאמנה נורמות אלו), לא חילחלה עדיין לתודעתם של "כל אנשי הנשיא".

למן היום שבו הפנו את גבם לבעל הברית הוותיק והנאמן חוסני מובארק, והביעו תמיכה במהפכה המצרית (שהעלתה לשלטון את משטרו הרדיקלי של מוחמד מורסי והאחים המוסלמים), נותרו הללו שבויים בחלומם, שגם בהיעדר סוציאליזציה והתנסות מוקדמת כלשהי בתהליכים דמוקרטיים, אפשר לכונן במצרים - באבחה אחת - תעתיק יציב של שיטת הממשל המערבית על כל מרכיביה ונדבכיה. אף שמשטרו של מורסי היה רחוק שנות אור מדגם הדמוקרטיה המערבית ופעל בקשיחות ובכוחנות נגד יריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים, העובדה שנבחר, לכאורה, בבחירות דמוקרטיות היתה עבור הנשיא האמריקני הגורם המכריע, שהניע אותו להמשיך לתמוך בו ממש עד יום קריסתו.

גם היום, כשישה שבועות לאחר כינונו של משטר הקצינים בקהיר, טרם ירד המסך על עיוות תפיסתי ומדיני זה. במקום להגדיל דווקא את חבילת הסיוע הצבאי והכלכלי למשטר הפרו־מערבי החדש, ולהיערך מול האתגרים הקשים הניצבים בדרכו, מפנה הבית הלבן כתף קרה כלפי הגנרל א־ סיסי. לא זו בלבד שאובאמה ממשיך לתבוע ממנו להעלות את מצרים המדממת לאלתר על נתיב הדמוקרטיזציה, אלא שהוא נוקט כלפיה אסטרטגיה של איומים ושל ענישה (בדמות השעייתו של משלוח ארבעת מטוסי ה־F-16 שהובטחו לה, ושל ביטול התרגיל הצבאי המשותף).

לית מאן דפליג שהתנהלותו זו (בייחוד אם תתלווה אליה הקפאתה של חבילת הסיוע הכוללת למצרים) עתידה להעניק רוח גב למחנה תומכיו הרדיקלי של מורסי, מבית ומחוץ, ובה בשעה לתסכל ולנכר את בעלי בריתו של א־סיסי בעולם הערבי, ובראשם את ערב הסעודית. אין פירוש הדברים, כמובן, שארה"ב חייבת לעבור לסדר היום על המשך שפיכות הדמים בעריה של מצרים, וחובתה המוסרית היא להפעיל את כל מנופי ההשפעה שבידיה כדי להבטיח שכוחותיו של א־סיסי יפגינו ריסון גם לנוכח המשך האלימות והפרות הסדר. עם זאת, לפחות מבחינתו של האינטרס הלאומי, היו אמורים עיקר מאמציו של הממשל להיות מופנים עתה לניצולו של חלון ההזדמנויות הנוכחי כדי לכונן מחדש ציר סוני מתון בין קהיר לבין ריאד, וכך לעצב מחדש את אופיו של המרחב כולו.

ואולם לפחות עד כה, וושינגטון טרם הצליחה להתנתק מן הקונספציות שלה באשר ליכולתה של ארץ הנילוס להטמיע את אורחות הדמוקרטיה המערבית, והיא ממשיכה להשקיף על המתרחש בה בעיניים עצומות לרווחה. לא זו בלבד שהנשיא הליברלי ממשיך להאמין, כנגזרת מהשקפות עולמו, שסיבוב נוסף של בחירות יספק את נוסחת הקסם ליישובם של כל השסעים בחברה ובמערכת הפוליטית של מצרים, אלא שהוא נותר משוכנע שיעד "הפיוס הלאומי" בדמות הקמתה של ממשלה קואליציונית הוא בר ביצוע גם בהוויה הנוכחית והעמוסה באלימות. זהו ביטוי נוסף של ראיית עולם קרתנית ונאיבית, הרואה בתרבות האמריקנית מקור השראה ובסיס ליישום אוניברסלי, וזאת בלי קשר לנסיבות התרבותיות והאידיאולוגיות הספציפיות. לא נותר אלא להמתין ולראות אם יאמץ הנשיא סוף סוף גישה ריאליסטית ומפוכחת, שבטבורה השאיפה להניח את התשתית לכינונו של מזרח תיכון חדש, רדיקלי פחות ואוהד יותר את המערב.