השחרור והמחלוקת: מחיר כבד למהלך סרק

ממשלת ישראל קיבלה אתמול החלטה שגויה ומקוממת. אין דבר אבסורדי יותר מאשר להתחיל שיחות שלום בשחרור מחבלים שרצחו בדם קר נשים, ילדים וחיילים.

הציבור חש בצדק בחוסר המוסר המשווע שבפתיחת תהליך שאמור לשים קץ לשפיכות דמים, בשחרור חינם של רוצחים שהורשעו במשפט צדק. בעצם הדרישה הלא מתפשרת לשחרור רוצחים אכזריים, מזכירים לנו הפלשתינים שפניהם להאדרת הטרור, ולא לשלום.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התחייב בפני הציבור ובפני סיעת הליכוד כי ההישג המרכזי בפתיחת המשא ומתן הנוכחי הוא היעדר תנאים מוקדמים. בפועל, מכל התנאים המוקדמים, שכולם פסולים בעיני רוב חברי הממשלה, הכואב והצורם ביותר ציבורית הוא הליך שחרור המחבלים. החלטת הממשלה תלווה את המו"מ מיומו הראשון בתחושה קשה, ששוב הצד הישראלי נותן בלי לקבל תמורה.

הפלשתינים לא שילמו בדמי רצינות על כניסתם לתהליך. הם לא הצהירו שהם מוכנים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית (התנאי שהניח נתניהו בנאום בר־אילן). אין ספק שנתניהו לא יוותר יותר מקודמיו, אולמרט וברק. לכן זו רק שאלה של זמן עד ששוב ייקלעו למבוי סתום. האם בשם הליך עקר שווה לוותר על אחד מהעקרונות החשובים ביותר של מדינת ישראל במאבקה בטרור?

דבריי נכתבים לא כאזרחית אלא כסגנית שר, כמי שבאופן רשמי נמנית עם שורות הממשלה, אף שסגני שרים אינם בעלי זכות הצבעה בממשלה. לו יכולתי, הייתי מצטרפת לחבריי בליכוד, השרים כץ וארדן, ומצביעה נגד. הערך המוסף שבכתיבת הדברים ביום שאחרי הוא כדי לומר לממשלה שעדיין לא מאוחר לעצור את התהליך, שאמור להתבצע בארבעה מהלכים.

אפשר לשריין נקודת יציאה, שבה אם אין נכונות פלשתינית להגיע לקץ הסכסוך, ישראל אינה מחויבת להמשך שחרור המחבלים. עדיין לא מאוחר להצביע נגד ההחלטה - ולא, נישאר עם תקדים מסוכן.