ילדה בת שלוש עשרה סובלת מכאבי אוזניים ומגיעה לטיפול רפואי. הרופא ממשש איברים מוצנעים בגופה ומשמיע באוזניה מילים לא רפואיות בעליל. הילדה חוזרת לביתה בוכייה. הוריה האמיצים מחליטים לא להבליג ומגישים תלונה במשטרה. החוקרים מגיעים למסקנה שעדותה של הילדה אמינה. גם השופט מאמין לה, אבל זה לא מפריע לו לזכות את הרופא מכל אשמה.
עשרות נערים יהודים פוצעים אנושות נער ערבי שפוסע לתומו בכיכר ציון בירושלים. המשטרה מצליחה ללכוד שלושה מהם. בית המשפט מביע את הזדעזעותו מן הלינץ' האכזרי. גזר הדין: מספר חודשי מאסר.
גבר עומד לדין באשמת אונס נערה. סניגורו תובע מהנאנסת להדגים את פרטי האירוע. השופטים מביטים בהדגמה בעניין. שרת המשפטים נחרדת מאטימותם ומציעה שכל שופטי הפלילים יעברו סדנאות מיוחדות בנושא עבירות מין. הנהלת בתי המשפט מזכירה לשרה את עקרון הפרדת הרשויות ואומרת לה שלא תתערב.
שלוש דוגמאות אקראיות מהחודש האחרון, שמסבירות יותר מכל סקר או מחקר את השחיקה הגוברת במעמדם של בתי המשפט. ועוד לא דיברנו על הסחבת, על עסקאות טיעון שפוטרות פושעים בלא עונש של ממש, על גזרי דין סלחניים לבריונים, על עונשים מגוחכים שמוטלים על נהגים שדורסים ונמלטים ועל כל אותן עוולות משפטיות, שמעמיקות את הנתק בין הציבור הישראלי למערכת הצדק שאמורה להיות לו למגן.
עושה רושם שהיושבים על כס המשפט חיים בבועה. סוטי המין פוגעים רק בבנותינו. הבריונים מטילים חיתתם רק ברחובותינו. הנהגים משתוללים רק בכבישינו.
לשופטים יש כנראה בנות, רחובות וכבישים משלהם.
ליקויי השפיטה של דוד
מרד אבשלום הוא סיפור כל כך מפורסם עד שדומה שכבר אי אפשר לחדש בו שום דבר. אבל לפעמים דווקא טקסטים שחוקים לעייפה, שקראנו אינסוף פעמים, יכולים להציע לנו תובנות חדשות.
אבשלום מתואר בתנ"ך כטיפוס שלילי להחליא, אך אי אפשר להתכחש לעובדה שהוא לא היה מצליח לסלק את דוד מן השלטון לולא תמיכתו הנלהבת של העם. הדברים נאמרים פעם אחר פעם לאורך כל הסיפור. לעיתים בלשון דיווחית: וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם, ולעיתים בלשון ציורית: וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל.
מדוע בני ישראל מאסו בדוד? רק משום שהנסיך היפיוף ערך להם מופעי דהירה מרהיבים כששערותיו הארוכות מתבדרות ברוח? בגלל זה מעיפים מהשלטון מלך שבע הצלחות ועטור נצחונות?
התשובה נחשפת כבר בתחילת הסיפור: וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.
אבשלום לא מכוון את חיצי ביקורתו אל התחום הביטחוני, לא אל התחום הכלכלי וגם לא אל התחום החברתי. כשרוצים לעורר תסיסה מתמקדים בנקודות התורפה של השלטון. אם אבשלום מסית את העם נגד כישורי המשפט של דוד, ברור לגמרי שזה לא התחום החזק של המלך.
אפשר לטעון שאבשלום סתם מבלבל את המוח. הנה, כמה פרקים לפני כן כתוב במפורש: וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ. אבל חכמינו הקדומים, שלא חששו למתוח ביקורת על גדולי האומה, מודים בפה מלא שדוד היה שופט בעייתי. כן, למרות הצל"ש שמעניק לו התנ"ך (אולי דווקא בשל כך היו צריכים סופרי החצר לתת למלכם את השבח הזה). עובדה שההסתה של אבשלום עבדה.
כדי להבין מה לא היה בסדר בכישורי השפיטה של דוד צריך לשים לב לסיפור לא מוכר שמתחבא בתוך הסיפור המרכזי על מרד אבשלום, ושבמרכזו שתי דמויות כמעט אנונימיות: מפיבושת - נכדו של שאול, וציבא - המשרת שלו. מפיבושת קיבל מדוד שדה של שאול, אך בזמן המרד ציבא העליל על מפיבושת שהוא חבר לאבשלום, ודוד האמין לציבא והבטיח לו את השדה. לאחר המרד הוכיח מפיבושת לדוד שציבא שיקר, ודוד פסק שהשדה יחולק ביניהם שווה בשווה.
חכמינו לומדים מהסיפור הזה שדוד היה שופט שמתחמק מהכרעות. לא היה לו כוח להתמודד עם מאבקי הירושה בין מפיבושת לציבא, ובמקום להכריע מי צודק, הוא אילץ את הצדדים להגיע להסכם פשרה. המסקנה שהם מסיקים מכך מרחיקת לכת להדהים. "בשעה שאמר דוד למפיבשת: אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה".
בגלל הסכם הפשרה הלא מוצדק שכפה דוד על מפיבושת נגזרה על ממלכתו גזירת הפילוג. בגלל זה עשרת השבטים התנתקו מיהודה כעבור שני דורות והקימו לעצמם ממלכה נפרדת.
דוד הפסיד את המלוכה בעטיים של ליקויים בתחום המשפט. ולא רק לזמן קצר בימי מרד אבשלום, אלא לדורות!
הבקשה של שלמה
כל המערכות הציבוריות במדינה פועלות תחת ביקורת מתמדת: המשטרה ומוסדות החינוך ובתי החולים וכלי התקשורת והממשלה והכנסת. רק מערכת המשפט שלנו רואה עצמה כמי שניצבת מעל לכל ביקורת. אפילו לשרים הממונים עליה אסור לנסות לתקן אותה. מייד הם ננזפים (ואף גרוע מכך; כולנו זוכרים מה קרה לשרי משפטים שביקשו לערוך בה רפורמה).
הציבור הישראלי השלים משך שנים רבות עם עסקאות טיעון שערורייתיות של הפרקליטות, עם הסחבת הבלתי נסבלת בבתי המשפט ועם יחס סלחני של שופטים לפושעים שממררים את חיינו. לא עוד. הסבל המתמשך הבשיל לכלל זעקה. המחאה נגד מערכת המשפט נשמעת היום ברמה, וכל הניסיונות להשתיק אותה לא ייצלחו.
איך אני יודעת? זה מה שלימד אותנו החכם מכל אדם.
כששלמה עולה לשלטון ואלוהים שואל אותו: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ, הוא לא מבקש יכולת צבאית ולא כישורים כלכליים ואפילו לא כריזמה מנהיגותית, אלא רק תבונה משפטית: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ.
זה, ותו לא. שלמה אמנם צעיר, אך למוד ניסיון. לא שלו. של אביו. הוא ראה איזו מרידה קשה פרצה בגלל ליקויי השפיטה של דוד, והוא לא רוצה שזה יקרה גם לו. שלמה הבין שחברה לא יכולה לספוג קלקולים משפטיים לאורך זמן.
מתי גם מערכת המשפט שלנו תבין את זה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו