חרפה והפקרות

בשבועות האחרונים נתפס הממשל האמריקני במבוכה לא קלה: מתברר שתחת הנשיא ברק אובאמה זרועות המודיעין של ארה"ב האזינו לכמעט כל מילה שנאמרת, פרצו כמעט לכל דואר אלקטרוני, ועקבו אחרי כל מה שזז.

הבית הלבן לא ידע היכן לשים את עצמו, אבל עד מהרה גילו שם שאולי אין סיבה למבוכה: סקרים גילו שלרוב האמריקנים לא היו טענות. מתברר שהם מעדיפים להישאר בחיים עם זרועות ביטחון פולשניות - מאשר לשמור על הפרטיות ולהפוך לגושי בשר מדממים בסגנון 11 בספטמבר.

המצב שלנו קצת יותר בעייתי משל האמריקנים. ישראל היא המדינה היחידה שיש עליה חוזה, ויש מי שמשקיעים לא מעט כדי להשמיד אותה. במצב הזה התלות במי שפועלים למען ביטחוננו במחשכים היא קיומית. האם זהו המצב האידיאלי? ודאי שלא. אבל החיים כאן הם לא פיקניק.

ובכל זאת, יש ישראלים שיודעים לקמט את המצח, לכווץ את העיניים, ובטון חמור סבר לספר לנו שמוכרחים לחשוף את העניינים האפלים ההם, ולעולם לא שוכחים ש"אור השמש מחטא", תמיד יש יותר זכויות מאשר לאחרים שבמקרה עדיין מחוץ לכלא, ושאר בלה־בלה מעין זה, שאין לו שום משמעות לבד מאחת - אגו, וחלום להידמות ללוחמי חופש באיזו דיקטטורה, ואם אין דיקטטורה, אז נעשה כאילו.

והכאילו הזה הוא בדיוק מה שיש בסיפור על האסיר־איקס־מספר־2. זה לא שמישהו חשף כלא סודי עם אסירים פוליטיים. מדובר בלא פחות מקודש הקודשים של ביטחון המדינה. במקום הכי רגיש, ושל עצירים לכאורה בעבירות הכי חמורות שמסכנות את כולנו, זהו המקום שבו יש ללכת על קצות האצבעות, להיזהר, להבין שיש מחיר לקיום כאן, אותו מחיר שגם מערכת המשפט הכירה בקיומו תחת הכותרת "הדמוקרטיה המתגוננת" - משום שאם הדמוקרטיה לא תתגונן, היא לא תתקיים. לדמוקרטיה אין זכות להתאבד, לאזרחיה יש זכות לחיות.

* * *

באתר של "הארץ" צוטט אתמול עו"ד אביגדור פלדמן, מי שהיה פרקליטו של בן זיגייר, האיקס הקודם, כי המקרה השני הרבה יותר חמור, עד כדי כך ש"קיבלתי הלם". מה שמעורר את השאלה המתבקשת: אז למה אתה לא סותם את הפה?

על עיתון "הארץ" אין טעם להקשות. על העיתון הזה אמר פעם מנחם בגין ז"ל שהוא היה עיתון פרו־ממשלתי - עד 48'. בימים האחרונים היה מי שהסביר שם שישראל אכזרית כלפי הערבים יותר מאשר מדינות ערב השכנות. סוריה, למשל. אז בסדר, ככה זה ב"הארץ". אבל "ידיעות אחרונות"? הם הרי היו פעם "העיתון של המדינה". הם לא אמורים לדעת מה הישראלים חשים כאשר מישהו חושף את הסודות הקיומיים הכי רגישים? הם לא מבינים שאם האמריקנים מוכנים לחיות עם פריצות לדואר האלקטרוני ועם האזנות לטלפונים - ייתכן שהישראלים יהיו מוכנים ליותר?

ו"האסיר איקס"? ב"ידיעות" יודעים שאם הסיפור נכון, זה לא נעשה במחשכים: שהמשפחה יודעת, שיש לאיקס־2 עורך דין, שהמערכת המשפטית היתה חלק משמעותי מאוד מהסיפור שהסתיים לכאורה באותו תא שמור, שגם בכנסת דווח על כך.

הם יודעים: בישראל אין מרתפים אפלים, אבל יש כאן בהחלט ענייני ביטחון ברמה הכי גבוהה.

ב"ידיעות" ידעו שמדובר לכאורה בפרשה הכי רגישה. אבל כאשר נוצרה הפירצה - הם לא התאפקו. עמדה בפניהם ברירה, לנהוג באחריות או לשעוט לעברה בשמחה. הם בחרו באפשרות השנייה. בלי טיפת אחריות, ללא רגע של מחשבה על הישרדות בשכונה שלנו. בלי לחשוב על המחיר. כנראה בלי לחשוב כלל. ולהתנהלות חסרת האחריות והמופקרת הזו יש הגדרה של מילה אחת: חרפה