בין פליטים לעסקים קורסים: ביקור עצוב באילת

אמיר רוזנס יושב בבר ביץ' ומביט החוצה אל הכחול הגדול. "אנחנו לא ממש קוראים עיתונים או מתעדכנים בחדשות, אין פה כמעט שיח פוליטי, הכל באיזי. תבין, גם בשבילנו האילתים, אילת זה כמו חוץ־לארץ. אנחנו יודעים מה קורה אצלכם שם בצפון, מזדהים לגמרי, מסמפטים, בטח, אבל זו ספרה אחרת. בדרך כלל המציאות הכואבת פוסחת על אילת והאילתים. בדרך כלל".

השמש מאירה את החלל מבעד חלונות זכוכית גדולים. כריות בצבעים רכים פזורות על רהיטי עץ לבנים. משער הקוצים המוזהב ועד לזיק שבעיניים התכולות, הכל מרגיש כמו סצנה מאיזה סרט זר שמדובבת לישראליות. וכמו להדגים באיזה סרט מדובר, הבמאי האלוהי שולח כמה ספינות שיחצו את הכחול ויחלפו בחלונות. יש ילדים כדורגל, יש ילדים גיטרה. רוזנס גדל כילד יאכטות: "אתה רואה את הספינה ההיא? זו הספינה של חיל הים שיושבת במפגש הגבולות בין ישראל, ירדן, מצרים וערב הסעודית. זו נוסעת בתרגיל, ואת הספינה הזו אני ממש לא סובל".

בין הסלעים שמתחת לבר ביץ', גבר חרדי מפשיל את שולי מכנסיו ונכנס למים בצעדים מהוססים, מלווים ב"איזה קור", "זה כואב" ותהיות נרגנות כמו "נו, מספיק?", עד שלבסוף אשתו קוראת לו מהחוף לעצור. הגבר מסתובב אליה, מהדק את הכיפה השחורה אל קדמת הראש, חיוך גדול נפרס על פניו. האישה שבחוף מפנה את גבה אליו ומניפה את ידה, והשניים מקיימים את מצוות "עשה לך סלפי נדוש" במי הים האדום.

"בואי נימלט מן האספלט, ומן הערים המקומטות, בואי נימלט אל הלגונות השקטות, בואי לאילת לאילת", שר ליאור ייני את המילים של ירון לונדון ללחן של נורית הירש. על קצב בוסה נובה רך, הקול המתערסל של ייני צובע את כביש הערבה כדרך מילוט שהבטחת ביטחון ושקט בסופה. 54 שנה לאחר שהוקלט, וחצי שנה לאחר השבת ההיא, השיר נשמע רלוונטי מתמיד.

"כאילתי מלידה, אני יכול להגיד לך שעברנו הרבה מאוד 'סבבים'", אומר רוזנס. "ענבי זעם, עמוד ענן, חורף חם, יורה בוכה, אנא עארף. אילת תמיד היתה עיר המקלט האולטימטיבית. במלחמת לבנון השנייה אירחנו כאן כמעט את כל הצפון, אבל אפילו זה היה לתקופה קצרה, ופה זה פאקינג חצי שנה כמעט. אנחנו רגילים להרבה דברים, אבל כזה? אף פעם לא היה לנו".

לפי תאגיד התיירות באילת, הגיעו לעיר לפחות 60 אלף מפונים בשיא התקופה, כמעט כפול מגודלה של האוכלוסייה המקומית. באילת יש כיום 12 אלף חדרי מלון (לא כולל אכסניות, Airbnb ודירות אירוח), כלומר בממוצע, חמש נפשות בחדר מלון. חלק מהמפונים התחילו לעזוב בסוף ינואר, תחילת פברואר. נכון להיום נשארו כ־6,000 מפונים, ועדיין לא היה פשוט למצוא אותם.

"יא מצחיק, היית מגיע לפני שבוע-שבועיים, לא היית יכול למצוא באילת שום דבר פרט למפונים", אומר לי האזרח ק', שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לעלות על הרדאר של מנהלת השיבה ולהיות מסומן כעושה צרות. "אבל לממשלה נמאס, אז היא הציעה מענק שיבה לכל אנשי היישובים שלא נפגעו, כדי לשוב לעוטף במארס. אבל ישראלים לא פראיירים, וגם הממשלה לא. אם המפונים יתמהמהו הם יקבלו חצי. אם יתמהמהו יותר, לא יקבלו בכלל. אז כמעט כולנו - וכן, הרבה בלית ברירה - עזבנו את אילת וחזרנו הביתה.

"אלא מה, להחזיר אותנו זה דבר אחד, לדאוג שהחיים כאן יחזרו למסלולם זה דבר אחר לחלוטין. מהחינוך ועד המכולת, המסגרות של היישובים לא ממש קיימות או מתפקדות כסדרן. אז תחשוב על הקהילות שהתפרקו מטראומת העזיבה, ועכשיו הן מתפוררות לגמרי מטראומת השיבה.

"כולם עזבו את אילת, אבל חלק לא חזרו ליישובים. יש מישהו שלא מבין למה? זה כאילו נראה רחוק עכשיו, אבל בזמן שאתם חזרתם לחיים שלכם פחות או יותר, אנחנו היינו חצי שנה על הולד. ולא משנה כמה טובים הטיפולים שקיבלת, בסוף טראומה זה דבר תת־עורי. אני הולך ברחוב, שומע בום של איזה אופנוע חולף, ומאי־שם מופיעה אצבע, מרימה את הסוויץ' ואני מוצא את עצמי רועד, משותק באמצע מעבר חציה או רץ ברחובות כמו משוגע. ומעל הכל, להגיד לך שאנחנו מרגישים בטוחים בעוטף אחרי חצי שנה של מלחמה? ממש־ממש לא.

"השבוע קיבלנו הדגמה מעשית לזה שגם כשצה"ל עמוק בפנים, הם עדיין יורים טילים, הצבע האדום נוכח ויש חשש לחדירה של מחבלים. מהצד השני, אחרי חצי שנה של שבר כלכלי, מעטים מאוד יכולים להרשות לעצמם לוותר על מענק שיבה. אז חוץ מהיישובים שלא יכולים לחזור ושכבר מצאו סידור אלטרנטיבי בערים ובקיבוצים קרובים, עזבנו את אילת וחזרנו. האם נישאר? וואלה, לא יודע".

במלון, בלי חשק ותיאבון

לקחתי אותה טרמפ כי היה במבט שלה משהו נואש להגיע, מחפש למצוא תכלית ומקום לנוח. לפני כמה ימים הגיעה מסיני אחרי שנדדה בכל אפריקה, כל חייה ארוזים בתרמיל גב קטן, ורצתה טרמפ לחוף הדקל. "המרתי אורך בעומק, החלפתי מספרים בבנק בקילומטרים של משמעות, ונפלתי דרך החורים ברשת עמוק לתוך המציאות..." היא אומרת. יש אנשים שעיסוק בפרטים שהובילו אותם לנקודת המפגש ביניכם היא בזיזת זמן מיותר.  

מה את עושה בחיים?
"זה החיים שלי. מה שאני עושה מהם. אני פשוט חיה. אני בודקת מדינות, מחפשת מקום לחיות בו בצורה קיימת, בלי להרוס, לחיות כמה שיותר בכמה שפחות".

ומה את חושבת על ישראל עד כה?
הקמטים בצידי עיניה התכולות העמיקו ונמלאו זהב זריחת השמש. "אני לא עונה על זה", צחקה בפה גדול. "יש כאן הרבה דברים קשים, אבל יש כאן גם הרבה קסם. האמת? עדיין לא החלטתי מה אני חושבת, יש לי עוד כמה שעות כאן לפני שאחליט. אתם ארץ מסובכת מאוד".

יש לך פייסבוק או אינסטגרם? אני רוצה לדעת מה ההחלטה שלך.
"הו, לא, לא. אני לא מחוברת למדיה החברתית. אני רוצה רק קשרים אמיתיים בחיים, לא רוצה פייק־קונטקט, היה לי מספיק מזה בחיי". רגע לפני שירדה מהרכב, שאלתי אם אפשר לצלם אותה. "את מה שחשוב באמת אי אפשר לצלם, ומה שלא חשוב ממילא מיותר. שיהיו לך חיים משמעותיים", נפרדה לשלום בנגיעת יד, ונעלמה. עוד אחת מחידות העיר בקצה המפה נותרה לא פתורה.

רוזנס, אילתי מלידה, בן למשפחה ותיקה ומוכרת בעסקי התיירות של העיר, מספר על הימים הראשונים של המלחמה. "ב־8 באוקטובר אילת עברה מאפס למאה. העיר היתה מלאה לגמרי - נירים, רעים, ניר עוז, כרם שלום, ניר יצחק, עין הבשור, שדרות ואופקים. אנשים הגיעו לכאן כמו בסרט על סוף העולם, בלי כלום, לפעמים עם חולצת פיג'מה מימי התיכון שלהם. ופתאום, בבת אחת, כולנו היינו צריכים להסתגל למציאות חדשה לגמרי. התנדבתי כרכז הצעירים של כרם שלום וניר עוז, הקיבוץ שחטף את זה הכי חזק. חצי מהקיבוץ נרצח או נחטף. הם היו מפונים לכאן ארבעה חודשים. אנשים שעברו טראומה מאוד לא פשוטה, הרבה חבר'ה עם סיפורי 12 שעות של יד על ידית הממ"ד, סכין ביד השנייה וערבית בחוץ. עבורם אילת לא היתה רק עיר מקלט, אלא חלק מתהליך ההחלמה. צלילה חופשית, רחפנים, ספורט ימי, עשינו איתם הרבה כיף כדי לנסות לעזור.

"העסק המשפחתי זה יאכטות אילת, הצי הגדול ביותר על הים האדום... במקביל יש לי חברת הפקות וניהול אמנים, 'סאות'רן'", הוא מדגיש במבטא כמו־אמריקני עמוק ודרומי. מקצה המפה, רוזנס, מוזיקאי בעצמו, מנהל אמנים מקומיים ובינלאומיים כמו רבע לאפריקה, Anna RF, ארז נץ, יוסי סאסי ובן אזר. ואם זה לא מספיק, בין לבין רוזנס גם מחזיק מטווח איירסופט בטיילת. "אתה יכול לדמיין לבד כמה ביקוש היה למטווח עבור אנשים שניצלו מ־7 באוקטובר. חצי שנה, אפס קהל שמגיע - כי מי רוצה לירות במטווח עכשיו? מפונים בטראומה לא רצו להתקרב. תרמתי את המטווח לכיתת הכוננות של כרם שלום, שבאו וטיווחו כחלק מהאימונים שלהם. לפחות משהו יצא מזה".

אז איך עיר הופכת מאטרקציה תיירותית לעיר מקלט על מלא?
"בקטע הזה אילת היא עיר מיוחדת. יש לנו סוויץ' שאנחנו יודעים להרים כדי להפוך את העיר למה שהיא צריכה להיות כדי להתאים את עצמה. כך, גם במצב של חורף לא סטנדרטי, העיר יודעת לעבור לסוויץ' של מצב פסח, שזו העונה הבאה שלנו".

אבל עוד לא הייתם בסטטוס של עיר מקלט למשך חצי שנה.
"צודק לגמרי, ועדיין תפקדנו. המפונים הגיעו לאילת בלי כלום, רק עם הבגדים שלגופם. עיריית אילת פתחה מרכז לוגיסטי בשדה התעופה הישן, והאילתים תרמו הכל מהכל. גיא לרר ו'הצינור' עזרו בארגון מרכז חירום לוגיסטי. עד נובמבר הבאנו פתרון פיזי לכל המפונים כדי שיסתדרו במרחב. היו צריכים להבין איך מנסים ליצור ולייצב מצב נורמלי בתנאים לא נורמליים לחלוטין. כל אילת התגייסה, בעלי העסקים נתנו והתנדבו ללא הפסקה, והכל בחינם, אפילו בלי כיסוי עלויות. כל המפונים קיבלו המון תרומות של אטרקציות, ספורט ימי, הפלגות, הוצאנו מאות הפלגות על חשבוננו, כולל אוכל, כולל הכל. זה הפסד מוחלט, אבל היה לנו ברור שזה מה שצריך לעשות. אין שום עסק אילתי מקומי שלא נרתם. וזו לא אמירה כללית כזו.

"המפונים לא הגיעו לכאן כנופשים סטנדרטיים, הם לא באו להיות תיירים. אתה יכול לדמיין איך זה לחיות בבית מלון, משפחה שלמה בחדר של 17 מ"ר? אפילו בחדרים הזעירים של איקאה יש יותר מקום. אתה מבין מה זה לחיות בלי פרטיות? אנשים איבדו את התיאבון שלהם לאכול בחדר האוכל של המלון, והיו כאלה שלא רצו לצאת מהחדר במשך שבועות. אוכלוסייה שמקבלת אוכל בבית מלון ולא יודעת מה יקרה מחר לא תמהר להוציא כסף ולבזבז. אנשים יצאו למסעדות, אבל בווליום נמוך.

"כמובן, היו לזה השלכות על כל תחומי התיירות של העיר, על האטרקציות, התיירות. בעלי עסקים באילת רגילים לקבל אגרוף בבטן בכל תקופה מסוימת, בכל סבב לחימה, בכל סבב טילים שנוחתים עלינו. בכל פעם שיש בעיה של ביטחון, הענף הראשון שנפגע זה ענף הפנאי. הרבה מסעדות נסגרו או הצטמצמו, עסקים שלחו את מעט העובדים שיש להם לחל"ת, והמסעדות בעיר אכלו כאפה רצינית".

הכיוון קצת משתנה

"בירות זה עולם. אני הכי אוהב את הפורטר, אבל עכשיו אנחנו מייצרים פה בירה להיט - תאי סטורי, עם טעמים של פסיפלורה וקוקוס, למסעדה תאילנדית חדשה שפתחו פה בעיר. קח, תטעם", אומר פאבלו שארפ, מבשל הבירה של "המבשלה". צודק, בירה מעולה.

בתוך פחות מעשור הפכה מסעדת "המבשלה" באילת למוסד מקומי. השילוב של מסעדה ומקום בישול בירה אינו המצאה אילתית, אבל היישום בעיר כמו אילת ממש מתבקש. נתן ארטיונוב, בעל המסעדה שמתפקד גם כשף, מוציא כמה בקבוקי בירה ושם אותם על השולחן. לוקח לי זמן להבין מה אני רואה. כל אחד מהבקבוקים הוא בקבוק זיכרון לחיילים שנפלו במלחמה.

"לכל משפחה תרמנו חמישה קרטונים של בקבוקי בירה, כל אחד והבירה שאהב. חילקנו גם בירות במלונות המפונים. זה לא שיש לי כסף מיותר, בטח לא במצב של מלחמה, כשאני בעצמי במילואים כל היום והעסק בקושי מתפקד. בלילה אני מגיע מהמילואים כדי לעשות את החשבונות, ושובר את הראש איך נשרוד את התקופה הקשה הזו. אבל לא יכולתי אחרת. זה מצב של נתינה. כשאני חושב על זה שמשפחה איבדה את היקר לה מכל, והבן, בסופו של דבר, נתן את החיים שלו גם בשבילי..." אומר ארטיונוב בקול רך ומביט החוצה.

שעת צהריים, המסעדה ריקה. ארטיונוב אץ פנימה, חייב להקפיד שהאוכל ייצא כמו שהוא רוצה. "אני מאוד פרפקציוניסט באופי וחשוב לי שהאוכל יהיה מדויק", הוא מסביר, ומביא את הספיישלים - סלט בוראטה ועגבניות שרי פנומנלי, ניוקי ארטישוק מעולה. בחופשות קודמות באילת יצא לי לאכול ב"מבשלה", וגם כלקוח מן השורה אני יכול להעיד שהאוכל היה מצוין.

ארטיונוב: "מזון ומשקאות זה העסק הכי אינטנסיבי שיש. גם אין עבודה, גם אין עובדים, גם המצב קשה וגם אני הולך למילואים, זה לא מובן מאליו. בקורונה אילת התרוקנה מחבר'ה צעירים, ומאז אני בחוסר עובדים. במקום שאעשה ראיונות עבודה לעובדים, היום הם עושים לי ראיון עבודה. הרבה מסעדות נסגרו, הרבה מסעדות עברו לשירות עצמי - תזמין ונגיש לך. אין מלצרים. ועד שהיה נראה שקצת הצלחנו לעבור את משבר הקורונה - הגיעה המלחמה ושוב נפלנו אחורה. אוקטובר הוא החודש החזק ביותר בשנה מבחינת עבודה, ואני צריך לעמוד מול הספקים כשירדו לי ההכנסות לחצי, ואני לא יודע מה לעשות".

אני מבין התנדבות, אני מבין תרומות לזכר חיילים, אבל אם זה מביא אתכם למצב כלכלי גבולי או מעבר לכך - אין מחשבות של "יאללה, חברים, היה נחמד אבל תחזרו הביתה"?
"ההפך המוחלט", אומר רוזנס. "קודם כל, כמה וכמה אילתים נרצחו ב'נובה', כמו המורה של הבן שלי, ואילת גם איבדה מטובי בניה במלחמה. הבן של איזנקוט, בן הדוד שלו. אילת היא עיר, אבל היא גם קצת קיבוץ, מכירים זה את זה. 'ביחד ננצח' זה לא סיסמה כאן.

"הרגשנו את זה כל הזמן בשיח האילתי - מה עשית, מה תרמת, חלק מהשיח הקהילתי. לא ראינו כזו תופעה של גיוס המונים, כל אילת נקראה לדגל. אז אנחנו יודעים את זה, ובעלי עסקים אילתים מכינים את עצמם ליום סגריר, שבוע, שבועיים או עונה. עונה זה בדרך כלל שלושה חודשים. החורף הזה היה אמור להתבסס על תיירות חוץ, המון צ'ארטרים. הכל בוטל. חברות הלואו־קוסט ביטלו את כל הטיסות לשדה התעופה רמון, ובינינו, לנוכח המצב שלנו כרגע בעולם, אני לא רואה את זה חוזר".
ארטיונוב: "בסוף הייתי צריך לקחת עוד הלוואה גדולה מהבנק בשביל לשרוד את התקופה. יש לי ילדים, יש לי מסעדה, יש לי עובדים, ואני אחראי לזה שתהיה להם משכורת ושיהיו להם חיים".

רוזנס: "היו גם יוזמות מקומיות טובות. למשל, במהלך המלחמה לקחו תקציבים שהיו מיועדים לפסטיבלים שהתבטלו ויצרו פרויקט כמו 'לוקאלס', שבמסגרתו העסקנו אנשים מאילת בתחומי הבידור והתיירות, כך שהמפונים קיבלו הופעות תיאטרון, אטרקציות ואירועים מסובסדים כדי לייצר עבודה למקומיים. תחשוב על תיאטרון אלעד, או על גל ורבורג המתופף המדהים שפגשנו קודם בחלילית - אלמלא פרויקט הלוקאלס, מה הם היו עושים כל החודשים האלה?"

ארטיונוב: "אני מרגיש שהכיוון קצת משתנה. התחילו לחזור כנסים, ופסטיבל ג'אז חורף עשה טוב. איירון מן ופסטיבל הגיטרה שתכף מגיע - כולם מנסים להחיות את העיר".

בתיאום מושלם, התסריטאי האלוהי מזמן למסעדה שני זוגות סועדים. "אם הם נכנסים ומסתכלים מסביב, הם תיירים", מאבחנים ארטיונוב ורוזנס, "אילתים ייכנסו מייד פנימה ויתיישבו, מרגישים שזה שלהם". ירון ואיילת, שניים מהסועדים, מסבירים: "כל עוד זה לא ביולי-אוגוסט, אנחנו שמחים לבוא לאילת, בטח אם זה נופש של יומיים-שלושה. אחלה נופש בישראל. אוכל טוב, עיר כיפית לחופשה ישראלית טובה".

להתראות, גם בשמחות

ערב יורד על אילת, ולראשונה בחיי אני מוצא בקלות חניה ליד הטיילת. בשוק הקשקושים שבכניסה לטיילת אני פוגש את איש השרשראות ובעל הדוכן ניר אוחנה. על אחד מהצמידים שהוא עונד כבר חרוט הסלוגן הרשמי של התקופה - יחד ננצח. "השבוע ממש הרגשנו איך זה מתעורר לאט־לאט. כל התקופה של המלחמה היתה קשה מאוד. לא היו מכירות בכלל. אנשים בשעת צרה, מה יעשו? פתחנו רק כדי לא להישאר בבית. כרגע יש רק גמלאים וכאלה. אין תיירים יהודים מכל העולם, ומחו"ל לא מגיעים כבר שנים. הלוואי שהיו חוזרים. וויזאייר וריינאייר האלה חתכו את הצ'ארטרים מזמן, הרגו אותנו".

אב במדים ועם נשק מסתובב עם שתי בנותיו. הניידים בידיים, והם מחפשים את הכניסה למסעדת "אולה". לרגע אני שוקע בנוסטלגיה אבהית, ונזכר כמה נהנינו מהאוכל של המסעדה האיטלקית בתקופת הפי.סי - פרה־קורונה. "גוגל אומר שזה ממש כאן", אומרת הנווטת הקטנה. "הנה השלט", אומר האב בתקווה. "אבל בגוגל כתוב שזה פתוח עכשיו, וזה נראה סגור", אומרת הבת הגדולה. "אולי הם שינו את שעות הפתיחה ולא עדכנו את גוגל?", מציעה הנווטת. "אולי העבירו כניסה לצד השני", מציע האב, והם הולכים לצד השני של הבניין.

מאוחר יותר רוזנס יגלה לי שגוגל פשוט לא מעודכן. "'אולה' סגרו", הוא אומר בצער. "עסקי המזון והשתייה הם עסקים קשוחים, הרוב לא שורדים את השנה הראשונה. כשעסק של אוכל שורד 20 שנה, זה אומר שהוא עושה משהו מאוד־מאוד נכון. כשהוא נסגר, זה כמו לזרוק אבן למים. האדוות יפגעו בספקים, אחרי זה בעובדים שלהם, ואחרי זה באלו שמטפלים לעובדים ברכבים. בעיר כמו אילת, כל מסעדה שנסגרת אחרי כל כך הרבה שנים זה ממש רע. גם אם יבוא עסק חדש במקום, זה לא יהיה אותו הדבר מבחינת ההמשכיות והרציפות".

אחד מהמפונים אמר לי שאחרי שהאילתים קיבלו אותו כל כך טוב, היו לו ייסורי מצפון על זה שכל השנים הוא טס לטורקיה לנופש כי פה היה יקר מדי.

רוזנס: "תמיד לפני פסח, איכשהו מישהו בתקשורת רוצה לשים את המשפט הזה בכותרת. לא יודע למה. הם ילכו ויבדקו כמה עולה למשפחה הסוויטה הכי יקרה במלון הכי יקר שאפשר, אבל הם לא יבדקו כמה עולה מלון שלושה כוכבים ואוכל במחירים סבירים, ויש כאלו באילת. למה אף אחד לא עושה כתבה על כמה תאילנד יקרה? גם שם יש מלונות יקרים מאוד. הישראלי באילת רוצה שיפנקו אותו כמו חמישה כוכבים במחיר של הוסטל תאילנדי. בוא נתחיל מזה שכמדינה, ישראל יקרה מאוד. ולמרות זאת, אם תזמין מקום חודשיים-שלושה לפני, המחירים יהיו טובים יותר.

"כישראלים, קשה לנו לפרגן למה ששלנו בטווח הארוך. אנשים ידברו על רודוס ועל שתי האטרקציות שלה שנים - ואז יבואו לאילת ויגידו: למה כל האטרקציות כמו בשנה שעברה? אילתים אמיתיים הם אופטימיים מטבעם, אנחנו יודעים שלכל משבר יש סוף ואחריו יש עלייה. אנחנו כמו סיסמוגרף של מצב הרוח הישראלי. ככה זה כשאתה מתבסס על תיירות פנאי. אז תזכרו אותנו בחגים הבאים, תזכרו אותנו בכלל, תתכננו את החופשה המשפחתית שלכם כחופשה ישראלית. לטבריה, לאילת. רק תחשבו איך החיים שלכם היו נראים אם לא היתה אילת בישראל".