"שעתו היפה של השריון": הטנקים חזרו לתפקיד השחקן המרכזי בשדה הקרב

את הישאם איברהים ראיתי בפעם האחרונה עם דרגות סגן מהוהות על הכתפיים, מגיח בג'יפ סופה לחמ"ל של מפקדת חטיבה 7, אז במחנה גשור ברמת הגולן. הימים הם ימי המילניום וצה"ל בשלבי התקפלות מלבנון. הישאם הוא קמב"ץ גדוד 82, ואני טען־קשר בצוות טנק המח"ט יעקב אייש; אני כבר ותיק וקצת מובטל, ובין לבין אחראי לחלוקת עזרי אימון לגדודים - מטרות דמות וחצי־דמות למטווחים, תל"קים למג"דים, ואפילו מכשירי וידאו ומטולי שקפים. עם כל הטוב הזה, הישאם היה נתון לחסדיי.

אבל עכשיו, בדרגות תת־אלוף, הוא עוצר מולי בחניה של מחנה בר־לב בקסטינה בג'יפ לבן ואוסף אותי בנסיעה למפקדות הקדמיות של השריון במלחמה בעזה. 27 שנה הוא הולך בתלם של ה"קולוסים" שמותירים הזחלים של הטנקים, חצב את הדרך ממרכבה סימן 2ב' שהושק במלחמת של"ג עד למרכבה 4 "ברק", ששועט עכשיו ברחובות עזה. לפחות עבורי זה נראה טבעי וקצת גורלי שהוא קצין שריון ראשי, המפקד הבכיר בחיל, במיוחד עכשיו, בעוצמת המערכה.

שבועיים אחרי השבת השחורה יועד איברהים לעזוב את לשכת הקשנ"ר לתפקיד חדש ומאתגר, ראש המנהל האזרחי - למעשה, בפעם הראשונה הרחק מפיקוד על טנקים. אבל 7 באוקטובר איפס הכל. "הייתי מתפטר וחוזר להיות מפקד טנק 1ב' באיזו פלוגה בשטח", הוא עונה בנחרצות לשאלה מה היה קורה אם היה עכשיו מחוץ לחיל.

בימים האחרונים הוא מדלג בין המפקדות החטיבתיות שפזורות בדרום לבין הכוחות המשוריינים בתוככי עזה, והמסקנה שלו חד־משמעית: "זו שעתו היפה של חיל השריון. בימים הראשונים של המלחמה, לאחר הפתעת 7 באוקטובר, היינו השריון של עם ישראל, בלמנו את המשך הטבח. עכשיו - אנחנו החוד של התמרון הקרקעי. אנחנו הורגים את המחבלים בקצה, הטנקים מוכנים, הכשירות גבוהה, אנחנו כוח האש הכי אפקטיבי שיש ביבשה".

המילים הללו אינן ריקות ממשמעות. דומה שאין פריים שמגיע מהלחימה בעזה, שאינו כולל מסה משמעותית של טנקים במרחב. הטנק הוא סמל המלחמה, וגם בעידן היפר־טכנולוגי, שמקדש סמלים חדשים, קשה למצוא סימבול יותר מובהק ממנו. ובכל זאת הדיסוננס שלו מובנה: הוא תמיד בחזית אך לעולם לא "בפרונט", נעדר זריזות ובכל זאת הכרחי לכל תחבולה. לוחמיו עלומי פנים בתוך הצריח, כשהטנק, הכלי עצמו, נע בשטח כמעט כישות אנושית, בעוד ארבעת אנשיו, קוורטט מלחמתי משוריין, מפעילים אותו בתזמון ובסנכרון הכרחיים. הטנק והטנקיסט חד הם.

במערכה הזו הטנקים בכל מקום. בתצלומים הם נראים בתנועה ובמגננות, כלים כבדים בהמוניהם, להקות בטוחות ושקטות עד שהן רושפות אש. כשאני מציין בפני איברהים את הדילמה שלנו במערכת, ואת העובדה שלמרות הרצון לגוון מדי יום את תמונת השער בעיתון, אנחנו מסיימים עם 80 אחוז תמונות של טנקים - הוא מחייך ואומר: "לא מספיק, תעלה את זה ל־90 אחוז".

איברהים הוא קצין במטמורפוזה, בצעירותו נחשב למפקד עם "סכין בין השיניים", כולל סיפורי גבורה כמ"פ בחומת מגן ובהמשך כמג"ד בצוק איתן. אבל הפיקוד הבכיר מביא עימו פרספקטיבה לתהליכים ולתחומים האפורים הנרחבים, שדוחקים את השחור והלבן לקצוות בלבד. בנסיעה דרומה, בג'יפ, הישאם הביישן והמאלתר שזכור לי, כבר מצטייר בעיניי כמפקד החושב, האנליטי, שצה"ל מיטיב לגדל, מבלי לפגוע באופי הקילרי ובנחישות להשגת מטרה.

בשנה וחצי האחרונות, לדבריו, חיל השריון התבונן והעמיק רבות בקרבות השריון במלחמה באוקראינה, כולל למידה מעמיקה של איום הרחפנים ואיומים "עיליים" שונים, שהיו זרים לתורות הלחימה המסורתיות של הטנקיסטים.

רק לא להתמכר לשגרה

אבל גם התובנות מאוקראינה לא מחפות על הצורך האקוטי בחזרה ליסודות, שנעשתה וביתר שאת בשנים האחרונות. הבסיס של אימוני השריון הוא הלחם והחמאה, ולדברי איברהים החיל הגיע למערכה הקרקעית הנוכחית במוכנות שיא. זה אומר תרגול סיזיפי של טכניקות ותנועה מבצעית של טנקים ברמת המחלקה והפלוגה עד לביצוע מושלם. וזה אומר תרגולות טנק שמעיקות על החייל הבודד בשגרה, אבל חיוניות לחירום - הסוואה, לחימה עם מדפים סגורים, פק"ל של מגננה, חניון יום ולילה, פריסת זחל ועוד אינספור פעולות שהן בגדר דיברות בפעילות יחידת שריון.

עכשיו הם בביטחון עצמי ובמתח מבצעי גבוה מאוד, ובתחושה של שליטה מלאה בכלים ובכוחות. "כשאתה על טנק, נוסע ויורה, אתה בהישרדות ובמוגנות גבוהה, את זה כל טנקיסט יודע. הנפגעים שהיו לנו עד כה בתמרון היו ברגעים של בין לבין, כשאנחנו ב'מלא מחדש' - ממלאים תחמושת, עוצרים לפרק זמן. חמאס מבצע תצפיות כל הזמן, ומחפש איפה להציק כשאנחנו לא ניידים. לכן גם כשאנחנו בעמדת אבטחה אנחנו מאוד דינמיים ותוקפניים".

הוא מבהיר שכקצין שריון ראשי הוא רואה עצמו כראש התמרון של הרכבים הקרביים המשוריינים של הצבא. זה טנקים, כמובן, אבל גם נגמ"שי "נמ"ר" ו"איתן". את אסון הנמ"ר, שנפגע מטיל נ"ט וגבה את חייהם של 11 לוחמי גדוד צבר של גבעתי, הוא מגדיר כ"ביש מזל" - בית שכביכול טוהר ממחבלים אך בפועל צץ ממנו מחבל ששיגר טיל, שבאופן סטטיסטי לא היה צריך לגרום לתוצאה כזו נוראית. הלקחים הופקו, אבל ההבנה כי במלחמה אין ואקום ועוד יהיו נפגעים, ועוד יגיע חוסר מזל כואב, מהדהד ומצלק - גם היא התחדדה. "הרק"מ המתקדם של צה"ל הוכיח את עצמו במלחמה הזו. יש לנו הישגים עצומים שלפני עשר שנים היו גובים מאיתנו מחיר לא הגיוני של הרוגים".

האתגר הגדול הוא בשמירת המתח המבצעי. לא להתמכר לשגרה, גם לא למסמס את הערנות. דווקא מסדרי הבוקר, העברת החוטר בתותח בוקר וערב, הטפ"ש - הטיפול השבועי - אלה ההרגלים שמסייעים בתוך אי־הוודאות של המלחמה. לדברי איברהים, זה הסוד להמשכיות. "ב'חומת מגן' הלוחמים שקרסו לאחר זמן הם אלו שאיבדו כושר גופני, אז כן חשוב לערוך אימון קצר של מתיחות מדי יום".

גבורה מסוג אחר

התרגולות והתכנון רב השנים לא היו רלוונטיים לבוקר השחור של שמחת תורה. כי כשהמוכנות היא ברמת המקצוע ולא ברמת התודעה הלאומית, הקולקטיבית והפרטית, האסון מידפק על הדלת.
כשהווטסאפ עם החדשות המחרידות הגיע, מספר איברהים, פעולת מפקדי השריון היתה יחידנית, מהירה, כמו מתוך אינסטינקט. "הצוותים שדהרו לדרום לא היו אורגניים, ולעיתים הגיעו בלי טנקים, רק עם M-16 ורצון להסתער", הוא אומר. התוכניות נשכחו ופינו את מקומן להכרח להשתלט ולעצור את הזוועה. הכאוס של 7 ו־8 באוקטובר הביא עימו סיפורי גבורה יוצאי דופן, בתעוזתם ובכמותם, שחורגים בהרבה אפילו מקורפוס העוז העשיר של חיל השריון הישראלי.

כך, למשל, בר זונשיין, מ"פ בגדוד 77, שנשאר בחג במוצב "מארס" על גבול הרצועה, עם לוחמים מהמסייעת של גדוד 51 של גולני. עם פרוץ המתקפה החל לנוע עם טנק בודד, הורג מחבלים בשדות עין השלושה עם מא"ג מפקד, מתקדם לנירים, וגם שם מחסל ודורס שתי חוליות נוספות. כשהוא שומע בקשר על מצוקת מוצב כיסופים, הוא מורה לשבור מייד לכיוונו, אבל אז הטנק שלו נפגע מטיל נ"ט והופך מוגבל. זונשיין ממשיך עוד שעות ארוכות בנסיעה ובאלתור בין מוקדי הלחימה; כשהוא פורק מן הטנק הפגוע הוא נכנס לבגאז' של רכב שעליו צוות ימ"ס בדרך לכיסופים, ואז חובר לטנק אחר ולמג"ד 51 של גולני, שהופך לפרטנר שלו ללחימה במשך יממה שלמה, עד יום שני בצהריים. ביומיים וחצי של קרבות הם מחסלים, לדבריו, בין 70 ל־90 מחבלים. "איפה שעמד טנק הצלחנו למנוע טבח", אמר אחר כך.

באותו הזמן מפקדי שריון רבים אחרים יורדים בכל דרך מהצפון ומהמרכז כדי להצטרף לקרב הבלימה האכזרי. מ"פ בגדוד 46 של חטיבה 401 נוסע עם פלוגת טנקים, על זחלים, מהימ"ח ליד קיבוץ נחשונים עד ליישובי העוטף. הטנקים נכנסים לכיסופים ולנחל עוז ומאלצים את רוצחי חמאס להתבצר, ולמעשה לעצור.

נתי, מג"ד גדוד 9, מגיע מהבית ישר לדרום; בסלולרי הוא שולח את הטנקים בזריזות לגזרת רמת הגולן, וטס בג'יפ עם החפ"ק שלו לכיסופים. הוא נלחם כחי"רניק שעות ארוכות. "התצפיתניות במוצב, ששרדו, קוראות לו מאז 'המלאך השומר שלנו'", מספר איברהים.

המח"ט של נתי ב־401, אל"מ בני אהרון, מבין כבר ב־7 בבוקר שמשהו גדול קורה, מגיע לצאלים ומשם לנחל עוז. הוא רואה טנק על הכביש, שולף את המט"ק ממנו ושועט קדימה עם הצוות. הוא דורס מחבלים בדרך לקיבוץ רעים, מגיע בקושי למתחם המסיבה, ואז הטנק שובק סופית. אזרח מקרי שחולף עם רכבו לוקח אותו טרמפ לטנק אחר, שנמצא קילומטרים משם. אהרון ממהר על זחלים לבארי ופורץ את השער הממולכד כדי להילחם בשבילי הקיבוץ ולירות פגזים לבתים שורצי המחבלים. בערב הוא כבר מגיע לטנק אחר בכניסה לשדרות, מפגיז את תחנת המשטרה בעיר, שנכבשה. ההפגזה גרמה למבנה לבעור, על מחבליו הרבים, וסיימה אירוע דרמטי של שעות ארוכות.

כל חייל במסלול שריון למד ושינן על "כוח צביקה", שהיתל והשמיד עשרות טנקים סוריים בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור. במורשת הקרב בחיל יש סיפורים רבים על מפקדים ואנשי צוות שדילגו מטנק פגוע אחד לטנק כשיר אחר. אבל בחודש האחרון נוסף לאתוס השריונאי מטען גבורה מסוג אחר בהיקפו ובעומקיו, ודומה שבתוך המולת המלחמה רק קצה הקרחון שלו סופר ותועד עד כה.

"גדלנו על הסיפורים כיצד השריון הפך את הקערה על פיה במלחמת יום כיפור", אומר איברהים, "גם בתוך הבוקר השחור של 7 באוקטובר היינו שם. טנקים של גדוד 77 נלחמו במחבלים שפרצו את הגדרות, עד שנגמרו להם הפגזים ותחמושת המא"גים, ואז עברו לדרוס מחבלים ככל שיכלו - עד שנפגעו מטילים ונהרגו. הלוחמים נפלו בגבורה שקשה לתאר אותה".

גודל השעה, כצפוי מן ההפתעה וההלם, היה של הדרג הטקטי, מהחייל ועד המג"ד, כמו ביום כיפור. התעוזה והגבורה לא היו עניין של מתודת לחימה אלא של מסירות נפש, של יזמות ושל תחבולה ותבונה. הסיפור שנוגע בהישאם איברהים אולי יותר מכל הוא זה של חברו לנשק ולעדה הדרוזית, סא"ל סלמאן חבקה, מג"ד 53 של חטיבה 188, שנפל בצפון רצועת עזה בליל רביעי בשבוע שעבר.

חבקה מיהר בבוקר 7 באוקטובר לרדת מביתו ביאנוח־ג'ת שבגליל היישר לצאלים, עלה על טנק ודהר לקיבוץ בארי. שם, בתיאום עם תא"ל ברק חירם, מפקד אוגדה 99, ירה פגזים לתוך בתים עם מחבלים בתוכם ועבר הלאה, מבית לבית, כדי לשחרר חטופים. "הבנתי שכשאנשים בבארי שמעו את הזחלים של הטנקים, פתאום היה להם רגע של ביטחון", סיפר חבקה לאחר מעשה בראיון שפרסם דובר צה"ל, "הרגע שנצרב לי בזיכרון זה כשאני נוסע בכבישים, ומבין שאני הולך להיכנס ליישוב ישראלי שיש בו בני עוולה פחדנים, שניצלו את החג ונכנסו ליישוב, הרגו, שחטו וחטפו ילדים, קשישים ותינוקות".

הקרב שבו נהרג בתוך עזה אף הוא מלמד על אופיו של חבקה. "סלמאן שומע בקשר שמג"ד 13 צריך סיוע. זו בכלל לא הגזרה שלו, אבל הוא לוקח איתו עוד טנק ומגיע באיגוף לתחבולה, נלחם ומסייע עד שנהרג מפצמ"ר", מספר איברהים. בין השניים הפריד יותר מעשור - איברהים בן 46, חבקה היה בן 33 במותו. "אלו היו יחסים הרבה יותר מיוחדים מקשנ"ר ומג"ד, זה אירוע אישי מאוד בשבילי".

ביום שישי יצא להלוויה בכפר האבל יאנוח, ששלושה שבועות קודם לכן שכל את סא"ל עלים עבדאללה, ועל הקבר הטרי הספיד: "אחי הקטן והאהוב, סלמאן שלנו, גבה הקומה בעל החיוך המקסים, חד כתער ואמיץ כאריה, תמיד שם לסייע ולהושיט יד לנזקק. נחלצת לעזור לכוח במצוקה. לא היה צריך הרבה, קריאת קשר אחת, 'אנחנו צריכים סיוע'".

אתגר רף הגיוס

איברהים לא בהכרח עונה על הדנ"א של קצין השריון הקלאסי. הוא נגיש יותר, מנסה לעגל את "מרובע השריון" הידוע. בכניסה לבסיס המפקדות הקדמיות חיילים, סדירים ומילואים ששירתו תחתיו בעבר, ניגשים אליו ללא מורא, זוכים לחיבוק, לשיחה קצרה. "הטנק הוא מכונה הורגת, ואם אתה לא ממושמע וקשוח המכונה יכולה להרוג אותך, אבל אני חושב שאפשר להעביר את הערכים הללו של השריון גם קצת אחרת", הוא מחייך.

הוא מספר שהקרבה ללוחמים נותנת לו אפשרות לראות את הרוח ואת הנפש ממש בעיניים. "צוערים בקורס קציני שריון שולחים לי ווטסאפ, 'קשנ"ר, מתי ייתנו לנו להיכנס לעזה?' לוחמים אחרים שנמצאים בפעילות אחרת כותבים לי גם הם ודורשים להשתתף בלחימה, וזה אומר הכל".

הוא גדל במע'אר במשפחה ביטחונית על ערכי אהבת הארץ והעם, שלושה מאחיו משרתים בקבע, חלקם בתפקידים רגישים ואיכותיים מאוד. "כל השנים הם צוחקים שאני הג'ובניק של המשפחה אבל אני אומר להם שזה הפוך, זה ריב קבוע במשפחה".

הוא נשוי ואב לארבעה, שלוש בנות - בת 19 ותאומות בנות 17 - ובן 8, ילד עם צרכים מיוחדים שהוא "האור והברק של החיים שלי". בשבתות מתנדב איברהים בעמותת אקי"ם, ולדבריו זה נותן לו את "העוצמות וכוחות הנפש" הדרושים לו בשגרה הצפופה של החיים. תפקיד הקשנ"ר - לעיתים תפקיד אחרון בקריירה של מפקדי השריון הבכירים - בדרך כלל אורך שלוש שנים, אבל במקרה של איברהים כבר אחרי שנה סימנו לו את הדרך הלאה, למעלה. "איפה שיצטרכו אותי אני אהיה", הוא אומר.

השיח המורכב בחברה הדרוזית לגבי העתיד - שצופה השתלבות מלאה בתוך חברה ישראלית מערבית, או שמירה על מסורתיות ועל בידול עדתי - מעסיק מנהיגים חברתיים כאיברהים, שנושא עיניים לכפרים ולנוער. המאבק הגדול שלו הוא לשמר את שיעורי ההתגייסות הגבוהים בעדה הדרוזית לצה"ל. "זו משימה לא קלה כי יש סחף שלילי בשנים האחרונות, גם אם הוא קטן. והבעיה היא חוסר ההבנה שכל מה שקורה בחברה הישראלית - משפיע באופן ישיר על החברה הדרוזית. כך הכרסום באתוס של הלחימה, כך חוק הלאום וכך השסע החברתי בחברה היהודית. פעם לא הייתי צריך להסביר לנער דרוזי למה חשוב להיות לוחם, והיום צריך להשקיע בזה".

לדבריו, האלטרנטיבות מתחלקות לפי המגדר - הנשים הצעירות נמצאות בנסיקה אקדמית גבוהה מאוד, ואילו אצל הצעירים "מי שלא מתגייס עומד בפני אלטרנטיבות שאינן בהכרח טובות וחיוביות. פעם, כשיצאו מהכפר 60 או 70 קצינים, הם בהכרח השתלבו במשרות טובות ויצרו חברה טובה ובריאה יותר. אנחנו חייבים לשמור על הרף הזה".

יתרון בכל היתקלות

בצפון, מול חיזבאללה, השריון נסמך כמעט בלעדית על המילואימניקים. "הם מאתגרים אותנו בשאלות שהן בוגרות, אמיצות ומלאות בפתיחות", מודה איברהים, "יש להם המון מה להגיד, אבל הם עסוקים כל כולם בביצוע המשימה. התגייסות של 150 אחוז. בשבועות הראשונים למדנו רבות מהדרום לגבי הצפון, וזה מועיל לנו".

תאונת הטנק שקיפחה את חייהם של רס"ל ינון פליישמן ורס"ר נערן אשחר היא, לדבריו, אירוע מבצעי בעת קרב. "ירו על המוצב והם נסעו אחורה לתדלק. הנהג אמר בקשר שאין לו בלמים ובסוף הם הגיעו לצוק, נגמר להם הציר. זה מאוד מצער שאנשים נהרגו בתאונה ולא כשהם באיום ישיר מול האויב, אבל זה לא אירוע בטיחות - הם נפלו בפעילות מבצעית".

הוא מלא הערכה לאנשי המילואים, ובטוח שגם המשימות שלהם בעתיד, אחרי המלחמה, ישתנו ויתרחבו דרמטית. בעשורים האחרונים הגבולות בין הטנקיסטים לחי"רניקים היטשטשו: הנשק האישי של לוחמי השריון, ה"גלילון" עשוי הפלדה הקשיחה, הוחלף כבר מזמן ב־M-16 מקוצר, והפעילות המבצעית כמעט תמיד לא כללה טנקים. "זה הולך להשתנות", אומר איברהים, "נחזור לטנקים. אני צופה שההיערכות בגבולות תשתנה משמעותית, ובכלל צבא היבשה ישנה את פניו - בסדרי גודל של אמל"ח, היקף כוחות סדיר וגם מילואים. אני משוכנע שחוק המילואים ישתנה, כמו אחרי מלחמת יום כיפור".

"נישאר בעזה כמה שצריך"

אנחנו מתקדמים לתוככי מרחבי המפקדות, נכנסים לחדרי המלחמה ול"קדמית" של כל חטיבה. בכניסה למרחב של חטיבת ההכשרות 460, שעלתה לפה משיזפון, אנחנו פוגשים שניים ממנהלי הלחימה, סא"ל יואב עמיר וסא"ל טל דוד.

הם שניהם בלי שעות שינה, אבל עם תזזית ורעל בעיניים. מספרים שהקדמית מספקת למח"ט בתוככי עזה את כל המעטפת ההכרחית לו - מניהול מערך האש, דרך פינוי פצועים ועד אספקת תדלוק ואוכל ללוחמים. עשרות רבות של קצינים וחיילים, אנשי שב"כ, חיל אוויר, תיאום ארטילרי, טכנולוגיה ומודיעין, מצטופפים בתוך חדר המלחמה. התחושה באוויר היא של נחיצות ודחיפות. במחיאת כף הרמ"ט משתיק את כולם, אם יש היתקלות באש שדורשת קשב מיוחד.

ה"פלזמות" פה, על הקיר, אבל בניגוד למקרים שונים בעבר, המח"טים נמצאים עם הכוחות בתוך עזה, מהיום הראשון של התמרון. "הם אוכלים טונה ורואים את המחבלים עין בעין", אומר איברהים. "יש לזה ערך שלא יסולא בפז. כך גם לכשירות הגבוהה מאוד של הטנקים, כולל אלו שנפגעו ב־7 באוקטובר וכבר שוקמו ונלחמים בחזית. כשאתה מחזיר לפעילות בפלוגה טנק שבו נהרגו אנשים שלך, יש לזה משמעות רגשית אדירה".

זה לא אומר שלא חושבים קדימה, אל המערכה הארוכה יותר. שני גדודים של מרכבה סימן 3, שכבר יצאו מפעילות, עוברים עכשיו תהליך של כשירות ככוננות להמשך.

יואב וטל מתפקדים ללא הפוגה כמנהלי הלחימה. הם מכירים את הגזרה היטב מצוק איתן, אבל לדבריהם אין מה להשוות. "בצוק איתן היעדים היו מוגבלים, עכשיו המדיניות חופשית, זו מלחמה. זה כמובן גורם לאתגרים מול האוכלוסייה ולגבי הדרך שבה מפעילים אש במרחב, אבל אנחנו מצליחים גם בזה. אנחנו ביתרון בכל היתקלות, ומנצחים בכל היתקלות".

הם גאים במעבר המהיר, בתוך יממה או שתיים, של חטיבה שייעודה הכשרות וקורסים (כל מסלולי הכשרת השריון, מטירונות ועד קורס קציני שריון, הם תחת חטיבה 460) - למצב מלחמה ולכשירות מלאה. במקביל, עדיין מתקיימות הכשרות, ובתחילת דצמבר צפוי גיוס חדש של שריון. בעיית מוטיבציה לא תהיה שם, אומר איברהים.

כך גם בקדמית של חטיבה 401, מאה צעדים משם. האווירה עילאית, אנשים נעים בהילוך מהיר, לעיתים בריצה. אל"מ חגי עמר, רמ"ט החטיבה, פוגש אותנו בכניסה לחמ"ל.

הוא תושב נווה צוף, צנום וזריז, שריונר בכל הרמ"ח, גדל בחטיבה 188 ולחם כסמג"ד במלחמת לבנון השנייה וכמג"ד בעופרת יצוקה. בעשור הקודם פיקד על חטיבת הראל ועל המרכז לאימונים טקטיים, ועכשיו, במילואים, דואג להיות הגב של המח"ט בני אהרון.

בבוקר החג קיבל טלפון והלך להעיר את בנו הלוחם, גלעד. "אמרתי לו 'קום, יש מלחמה'", הוא מספר. כרמ"ט הוא נדרש לכל הגזרות האפשריות של החטיבה, מולטי־טאסקינג תחת אש. הרמ"טים של החטיבות, תמיד אנשי מילואים, הם עם מיוחד, שרוט בהכרח, מפוצץ באנרגיה בלי קשר לגיל. בתרח"טים של חטיבה 7 אני זוכר את הרמ"ט אומר לנו במשך ימים שלמים "אל תאכלו, זה מחדד את החושים". הסתכלנו עליו כמו קולונל קורץ מ"אפוקליפסה עכשיו".

עמר קורץ מהזן הנלהב הזה. העיניים שלו נוצצות כשהוא מצביע על המסך ומלווה את תנועת החטיבה במחנה הפליטים שאטי. בבוקר הטבח, הוא מספר, גדוד 52 המשוריין השאיר את הטנקים מאחור, עלה על מטוסי קרנף ברמת דוד, על גבי ג'יפים, ונכנס למושב יכיני כדי להילחם כחי"ר.

עכשיו הם על הטנקים, כבר שבועיים. "זו מכונת מלחמה, אנחנו חדים כתער", הוא מבהיר, "חטיבה סדירה, מיומנת ומאומנת, והסדיר עובד בסינרגיה מלאה עם המילואים, חיל האוויר והדבורים של חיל הים".

הוא עצמו עושה 70-60 ימי מילואים בשנה, והמפץ הגדול מוציא ממנו את המיטב. "עם המח"ט הקודם ירדתי בעבר בשיט לאשדוד כדי להכיר את השטח של עזה. זה לא זר לי. אנחנו יודעים לסגור מעגלים היטב, והרגנו עשרות מחבלים בשבוע. חשפנו מתקני ייצור רקטות ומטעני חבלה, וטיפלנו בלי הרבה בעיות בירי של מחבלים לעברנו בבית החולים הקטארי, וגם במנהרות שיוצאות ממסגדים. האוגדה סללה כביש כורכר מגבול הרצועה פנימה, אנחנו מתדלקים, מספקים תחמושת ואוכל. רוח הלוחמים איתנה".

הטנקיסטים סגורים בצריח במשך ימים ארוכים, פותחים דלת במשורה ונושמים אוויר רק לעיתים רחוקות. זה מחייב אינטימיות של ארבעה אנשי צוות, בכל שעות היממה, כולל ברגעים הכי אישיים וחשופים שיש. "בעופרת יצוקה הייתי מג"ד ונלחמנו עשרה ימים עם מדפים סגורים", אומר עמר, "בסוף - רעות השריונאים מנצחת את הקושי הזה. נישאר בעזה כמה שצריך".