"אני מדמיין לעצמי איך זה היה כאן, ממש כאן", אומר לי שגריר ארה"ב ביוון ג'ורג' צוניס, נאנח ומצביע על כיכר אלפטריה ("כיכר החירות"), שבשוליה אנו עומדים ומחכים לתחילת מצעד החיים. "אדוני ראש העיר", הוא פונה אל ראש עיריית סלוניקי קונסטנטינוס זרווס, "אתם חייבים לסלק מכאן את החניון ולהפוך את כל הכיכר למקום זיכרון ראוי ליהודי סלוניקי".
השגריר האמריקני בוודאי צודק. חניון המכוניות ההומה, שתופס כמעט את כל הכיכר, רחוק מלכבד את מה שהתרחש בכיכר אלפטריה ב־11 ביולי 1942, ביום שנודע כ"שבת השחורה" וסימן את העתיד הצפוי ליהודים בעקבות הכיבוש הגרמני של יוון. "הגרמנים ריכזו בכיכר את כל הגברים היהודים בגילים שבין 18 ל־45 והעבירו אותם סדרה של התעללויות והשפלות פוגעניות במיוחד בשמש היוקדת", מסביר דוד סלטיאל, ראש הקהילה היהודית של סלוניקי ונשיא איגוד הקהילות היהודיות של יוון. "אחר כך הקהילה היהודית נדרשה לפדות אותם בסכומים דמיוניים של 2 מיליארד דרכמות במזומן. חלק מהכסף נאסף בסלוניקי ובאתונה, וכדי לגייס את השאר נאלצה הקהילה להעביר בית עלמין יהודי בן 500 שנים, בית העלמין היהודי הגדול ביותר באירופה, לידי העירייה. זו הרסה את בית העלמין, השתמשה באבני המצבות העתיקות כחומרים לבנייה ולסלילת מדרכות והקימה על שטח בית העלמין אוניברסיטה. כ־2,000 מהגברים היהודים שנעצרו ב'שבת השחורה' נשלחו לעבודת פרך עבור הצבא הגרמני, ועד אוקטובר 1942 מתו 250 מהם עקב תנאי העבודה והיחס שקיבלו".
"השבת השחורה" היתה רק המבוא. ערב הכיבוש התגוררו בסלוניקי כמעט 60 אלף יהודים, שבלטו בתחומים רבים, ובמיוחד בכל הקשור לנמל המפורסם של העיר. בפברואר 1943 הם הצטוו לעבור לגטו, שהוקם ברובע הברון הירש, וב־15 במארס הגיעה תחילת הסוף: כ־2,400 יהודים הוצעדו לעיני תושבי העיר לתחנת הרכבת, הועמסו על קרונות ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. "המחזה הנורא הזה של הובלת יהודים כפופי גו אל התחנה, שהיתה עבורם לתחנה הסופית של החיים, חזר על עצמו עוד 19 פעמים", מוסיף סלטיאל. "בתוך חודשים ספורים 20 רכבות עמוסות בבני עמנו שמו קץ לכל הקהילה, למעט אלה שהתמזל מזלם לברוח. באכזריות השטנית שלהם הגרמנים הכריחו את היהודים לשלם במיטב כספם עבור 'הכרטיס לפולין'. יתרה מזאת, התליינים הרי ביקשו לטעת בקרב היהודים תקוות שווא שבפולין מחכים להם חיים אחרים, ועל כן דרשו מהם להמיר את הכסף שנותר בידיהם לזלוטי".
"מצעד החיים", שנערך בשבוע שעבר בסלוניקי לציון 80 שנה למשלוח הראשון לאושוויץ, נועד להיות אנטיתזה לזוועה שהתרחשה ברחובות העיר בימים ההם. במקום יהודים כפופים צעדו בו יהודים זקופי ראש, גאים בעצמם ובישראל מדינתם, אף אם כמו סלטיאל עצמו רבים מהם חיים ביוון, ולא בארץ הקודש. "ישראל היא החיים שלנו", מדגיש סלטיאל כדי להסיר כל ספק באשר למקור הכוח של קהילתו. "השואה קרתה כי לא היתה מדינה יהודית. כאשר ישראל היתה חלשה, גם אנחנו לא יכולנו להרים ראש. עכשיו הכל שונה: העוצמה של ישראל והידידות בינה לבין יוון מחזקות אותנו, מה גם שזאת ידידות עם רווחים, וכולם ביוון מבינים כעת שהברית עם ישראל כדאית ומניבה פירות בכל התחומים".
96% מיהודי העיר נרצחו
סלטיאל נולד אחרי מלחמת העולם השנייה לאב מיהודי סלוניקי ולאם ילידת איזמיר. "כמו יתר הניצולים, הם לא רצו לספר איך ניצלו והעדיפו לשתוק", הוא מסביר ומוחה דמעה מזווית עינו. "רק אחרי פטירתה של אמא אבא גילה לי כיצד הסתתרו באי אוויה, כיצד אמא נפלה בתחינות לרגלי אשת מפקד המשטרה המקומית כשהוא נעצר על ידי הגרמנים והצילה את חייו, וכיצד הם הוחבאו על ידי תושבי הכפר עד לסוף המלחמה".
לפני מלחמת העולם השנייה היהודים היוו קרוב לרבע מאוכלוסיית העיר, ובענפים אחדים נוכחותם היתה מכרעת. הנמל המפורסם של סלוניקי לא פעל בשבתות ובחגים יהודיים
סיפור ההצלה הזה אופייני לקהילת סלוניקי ומסביר מדוע מעטים בלבד ממנה שרדו. הרוב הגדול, 96% מיהודי העיר, נרצחו באושוויץ ובטרבלינקה. רק מי שיכול היה להסתייע בסביבה הלא־יהודית כדי להימלט עוד לפני הצעדה לתחנת הרכבת קיבל סיכוי לחיות.
סמליות מיוחדת ניכרה בעובדה שדווקא שר החדשנות, המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס הוביל את מצעד החיים בסלוניקי, לצד נשיאת יוון קתרינה סקלארופולו ומכובדים יוונים נוספים. הסבא והסבתא של אקוניס השתייכו לקהילה היהודית בעיר, אשר נודעה בכינוי "ירושלים של הבלקן". למזלם, שניהם עלו מסלוניקי לארץ ישראל בשנות ה־30, וכך ניצלו.
"במשך שנים ארוכות שואת יהודי יוון הוסתרה מהציבוריות הישראלית", מדגיש אקוניס. "זה הציק לי, משום שלהעלים את סיפור החיסול של הקהילה הספרדית המפוארת ביותר זה פשוט לא הגון. באתי לכאן אחרי מפגשים מדיניים באתונה עם צמרת ההנהגה היוונית, ולצד רצון עצום בהידוק היחסים עימנו, בני שיחי הביעו רצון לקדם את הקמת מוזיאון זיכרון השואה בסלוניקי. סגן ראש הממשלה היווני שאחראי לעניין הזה מבטיח שהעבודות לבניית המוזיאון יחלו עוד השנה ויסתיימו בעוד כחמש שנים".
אקוניס נשא בתום הצעדה נאום מרגש ותקיף, שבו העלה על נס את קהילת אבותיו. את דבריו הנהירים המשיך יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, גם הוא צאצא ליהודי יוון. בהגיע תורו לנאום, הזכיר חגואל לנוכחים היוונים את מה שחלק מהם היו רוצים לשכוח. "בחודש מארס 1943 גם יהודי קוואלה, העיר של משפחתי, הועלו על רכבות משא פתוחות, שנסעו במשך שלוש יממות גשומות אל עבר בולגריה, ומשם לאתרי ההשמדה", סיפר חגואל. "ראש העיר של קוואלה שיגר מכתב לשר הפנים הבולגרי, ובו השתפך בדברי תודה על טיהור עירו מהיהודים. 'הודות לכם', כתב לבולגרים, בעלי הברית של הנאצים, 'העיר קוואלה שוחררה מ־2,000 פעילים של השוק השחור, מהשודדים הנצחיים של עמנו ומאויבינו המושבעים'".
לחזור לגבורה היהודית
ההיסטוריונים של השואה אינם מתעלמים מהדיון בשאלה מה היתה עמדתם של תושבי סלוניקי הנוצרים לנוכח השמדת שכניהם היהודים על ידי הגרמנים. חלק מהעילית היוונית בעיר ראתה בעין יפה את ההזדמנות לנצל את הגעת הגרמנים כדי למחוק את השפעת היהודים ולהשתלט על חלקם בחיי הכלכלה. כמו במקומות אחרים באירופה, גם מרבית יהודי סלוניקי היו אנשים פשוטים ועניים, אבל דווקא העשירים והמשפיעים המעטים משכו את תשומת הלב ועוררו קנאה.
אחרי ההצלחה של מצעדי החיים בבודפשט ובבוקרשט הם הורחבו לעוד עשרות מקומות, ובהם סלוניקי. "יש בכך קורטוב של תיקון עוול היסטורי", מציין מישל גורארי, מנכ"ל מצעד החיים האירופי
לפני מלחמת העולם השנייה היוו היהודים קרוב לרבע מאוכלוסיית העיר, ובענפים אחדים נוכחותם היתה מכרעת. בנמל המפורסם של סלוניקי הם שיחקו תפקיד כה מרכזי, שהוא לא פעל בשבתות ובחגים יהודיים. את העסקים ואת הבתים של היהודים המגורשים למחנות שמחו לקבל לידיהם אפוטרופוסים יוונים. הארכיונים המקומיים מוכיחים שהניסיונות לסייע ליהודים ולהצילם מפני הגורל הצפוי להם היו מעטים ביותר. רשת מאורגנת יחידה, אשר הוקמה על ידי שופט יווני, ביקשה להעביר ילדים יהודים לאימוץ במשפחות נוצריות, אך גם עליה הגרמנים עלו במהרה.
האנטישמיות פרחה ביוון גם אחרי השואה. סלטיאל נזכר בתחושת המועקה שליוותה אותו כילד, כשבני גילו ראו בו את "רוצח ישו". שנאת היהודים נבנתה אמנם על יסודות דתיים, אולם נוספו לה מרכיבים אחרים, ואף התפיסה הכללית שהיהודים הלכו אל מותם בהכנעה, כצאן לטבח, שימשה כדי להציגם באור שלילי. "עכשיו אני מבין טוב יותר איך להשיב להאשמה הצבועה הזאת", אומר סלטיאל. "ראשית, לא היתה באמת דרך להתמודד מול הנאצים, וגם הבריחה לא היתה אופציה מוסרית עבור מרבית היהודים, כי משמעות הדבר היתה להשאיר מאחור את בני המשפחה ולהפקירם למוות ודאי. ושנית, יהודים דווקא לחמו, אם כי סיפורי הגבורה שלהם הועלמו במכוון מהתודעה. 12,700 חיילים יהודים לחמו כאזרחים יוונים גאים בשורות הצבא היווני, אז איך מעיזים להטיח בנו שהובלנו לגרדום כצאן לטבח?"
סלטיאל, שאינו נרתע ממאבקים ציבוריים כשעל הפרק עומדות הגאווה היהודית ועשיית הצדק לקהילתו, ניהל במשך זמן רב מערכה לשינוי הנרטיב היהודי בקרב תושבי יוון. אחד מהישגיו התודעתיים נכרך במציאת עצמותיו של מרדכי פריזיס, קולונל יהודי בצבא יוון, שנלחם למען ארצו מול הטורקים בשנות ה־20 ומול האיטלקים בשנות ה־40. היחידה בפיקודו עמדה מול כוחות אויב עדיפים ונחלה ניצחון, שנחשב לניצחון הראשון של הקואליציה האנטי־גרמנית במלחמת העולם השנייה.
"סבי מת מות גיבורים בקרב ונטמן אי־שם באלבניה, אחרי שהכומר של יחידתו אמר מילות תפילה יהודית", מסביר הרב מרדכי פריזיס, גם הוא ממשתתפי המצעד. בזכות המבצע שהוביל ומימן סלטיאל נמצאה גופתו של פריזיס ב־2002 והועברה לקבורה בסלוניקי.
הרב פריזיס מסכים שהיחס של יוון הרשמית ושל היוונים מהשורה ליהודים ולישראל עבר שינוי עמוק ורב משמעות. כמו יהודים וישראלים אחרים, הוא מתהלך ברחובות סלוניקי כשכיפה לראשו ולא מפחד. אחרי סיום מצעד החיים הרב פריזיס ושליח חב"ד בסלוניקי הרב יואל קפלן הובילו מצעד יהודי נוסף, סמלי לא פחות - תהלוכה עליזה לרגל הכנסת ספר תורה חדש, שהחלה בסמוך לנמל הישן של העיר ועברה ברחובות מרכזיים. תושבי סלוניקי הביטו בעניין גדול במחזה, והורגש שהם מסמפטים מאוד את הצועדים.
לא רק באושוויץ
לשינוי החיובי שהתרחש ביוון אבות רבים, אך תפקידו של "מצעד החיים" בולט בהם. רובנו רגילים לזהות את המפעל הזה עם הצעדה המרכזית, שמתקיימת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בין אושוויץ לבירקנאו, אלא שהיקף הפעילות שלו התרחב הרבה מעבר לזירה הראשונית הזאת. "במשך 35 שנים אנחנו מביאים לשם אלפי משתתפים, ובהם צעירים יהודים ולא יהודים", מציין מישל גורארי, מנכ"ל מצעד החיים האירופי. "זה כמובן חשוב מאוד, אבל הבנתי שקהלים רחבים לעולם לא יגיעו לביקור במחנות ההשמדה בפולין, ולא יכולתי לסבול את המחשבה שנאבד אותם ונפספס את ההזדמנות להנחיל להם את זיכרון השואה. כתגובה, הצעתי להביא את מצעדי החיים אליהם, אל הערים השונות שבהן חיו קהילות יהודיות פורחות עד לשואה".
דוד סלטיאל, נשיא איגוד הקהילות של יוון: "השואה קרתה כי לא היתה מדינה יהודית, כאשר לא יכולנו להרים ראש. עכשיו הכל שונה: העוצמה של ישראל והידידות בינה לבין יוון מחזקות אותנו"
אחרי ההצלחה של מצעדי החיים בבודפשט ובבוקרשט, הם הורחבו לעוד עשרות מקומות באירופה. היוזמה לצרף גם את סלוניקי לרשימה היתה פרי חשיבה משותפת של "מצעד החיים", דוד סלטיאל וראש העיר הקודם של סלוניקי בוטריס. "מלכתחילה דרשתי מראש העיר שהמצעד לא יהיה עניין ליהודים בלבד", מבהיר סלטיאל ומבקש להדגיש שדרישתו התקבלה. גאוותו הגדולה היא על ההשתתפות במצעד של שלושת המוסדות להשכלה הגבוהה של העיר, ובעיקר של אוניברסיטת סלוניקי, שבניינה הוקם בזמנו דווקא על השטח של בית העלמין היהודי, שהוחרם בהוראת הנאצים.
"יש בכך באמת קורטוב של תיקון עוול היסטורי", מסכים גורארי וממחיש את החשיבות שבהבאת מצעדי החיים ברחבי אירופה לכמה שיותר לא־יהודים, ובעיקר לבני נוער לא יהודים, אשר בדרך כלל לא יודעים מאומה או מעט מאוד על מה שקרה ליהודים בזמן השואה.
"כשהמשתתפים האלה צועדים באותם רחובות של סלוניקי שבהם אולצו היהודים ללכת אל הרכבות שהובילו אותם לאושוויץ, בעוד השכנים הלא יהודים צפו בהם באדישות, אם לא במבטי שמחה אנטישמיים, הם פתאום מבינים - ולו במקצת - מה עבר על היהודים הסלוניקאים בזמן השואה. מבינים איך ההליכה הקצרה הפרידה אז בין חיים לבין מוות אכזרי. אם לפני 80 שנה בדיוק היהודים לא ידעו מה מצפה להם, עכשיו אנחנו צועדים באותם הרחובות ביחד, ניצולי שואה וצאצאיהם עם חברי הקהילה היהודית ונשיאת יוון. אנחנו שרים עם תיכוניסטים מהשורה כדי להנציח את השואה ולקדם חיים יהודיים באירופה, וכדי לעורר את המודעות של היוונים בפרט ושל האירופאים בכלל לזוועות שקרו ליהדות סלוניקי בעבר ולתוכניותינו הטובות לעתיד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו