"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - גם בימי מלחמה: מוזיאון ישראל רכש הגדה ייחודית משנת 1946 עבור חיילים יהודים בריטים בארץ ישראל, שכוללת אזכורים גם ליציאה ההיא ממצרים והבריחה מפרעה, וגם לשואה ולמלחמה בכוחות הרשע.
"רגש הגעגועים לארץ פועם בלב כל אחד ואחד מאיתנו", נכתב בה בצמוד לתפילת "שפוך חמתך על הגויים". ליד שיר שעוסק בחזרת עם ישראל לארצו כתבו החיילים שיצאו לגולה: "מרצוננו הטוב הלכנו לנכר להילחם בכוחות הרשע שעמדו לכלותנו ויכולנו להם, אך קרובינו היקרים לפנינו עודם בגולה נתונים במצוקה. איך נעלה לביתנו ואחינו ואחיותינו אינם איתנו? כמו משה לפני פרעה, כן אנו נשבעים בליל סדר זה: בנערינו ובזקנינו נלך".
ההגדה הודפסה על ידי "פלוגה ארץ־ישראלית למדידה 504", פלוגה שהשתייכה לצבא הבריטי ושחייליה היו בני היישוב היהודי שגויסו ב־1942. תפקידם היה פענוח תצלומי אוויר, מדידה, שרטוט והדפסת מפות. ב־1944 הועברה הפלוגה ממצרים לאיטליה, לבסיס סמוך לעיר סיינה ששוחררה מידי הגרמנים זמן קצר קודם לכן, ועם תום המלחמה עברה לבסיס אחר במחוז נאפולי.
במוזיאון ישראל, שרכש את ההגדה בעזרת קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, אומרים שהחיילים היו מהנדסים וגרפיקאים, ובהם גרד רוטשילד וזאב ליפמן, שני צעירים ילידי גרמניה ובוגרי המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל החדש בירושלים. השניים כנראה יצרו את ההגדה הזו ביחד, והמשיכו בשיתוף הפעולה גם כשחזרו לארץ. הם ייסדו בתל אביב את "סטודיו רולי", ובו עיצבו במשך כמה עשורים כרזות עבור צה"ל וחברות שונות בישראל.
הקבלה למציאות החיים
ההגדה הודפסה לקראת פסח תש"ו וכוללת טקסים מסורתיים, שירים שמקורם בהגדות קיבוצים, וקטעי קריאה שבהם ניכרת תחושת השליחות של החיילים היהודים באירופה מול עשרות אלפי העקורים.
יש לציין שחלקים מההגדה, המלווה באיורים משעשעים, אינם בדיוק לפי המסורת היהודית. כך, למשל, הם מחברים בין המצרים שהתעללו ביהודים לבין "לנס קורפורלים" (דרגת טר"ש) שהכריחו אותם לבנות "ערי מסכנות לפרוק את מסארה ואת אבסיה". לאחר מכן הם צעקו לאלוקים, ומי שהציל אותם היה הרב הצבאי ש"מצילנו מידן".
יש בהגדה גם התאמה הומוריסטית של פרקים מן המקור להווי הצבאי של הפלוגה. כך, למשל, תפריט הסדר משקף את האתגר שבהפיכת המצרכים הצבאיים - אבקת ביצים, סרדינים ובשר משומר - לארוחת חג. הנהרות טיבר וארנו שבאיטליה הם שנסים ונסוגים לאחור, ולא הירדן וים סוף. "חד גדיא" הופך ל"חד חיילא", על קורות חייל משוחרר שמחפש דירה בתל אביב וישן לבסוף על ספסל בשדרות רוטשילד. ההגדה מסתיימת בשובו של חייל הביתה - לא "לשנה הבאה בירושלים" אלא "השנה בירושלים".
לדברי שרון וייזר־פרגוסון, אוצרת בכירה באגף לאמנות ולתרבות יהודית במוזיאון ישראל: "טקסט ההגדה, אולי יותר מכל טקסט אחר בעולם היהודי, זכה לשינויים ולגרסאות מחודשות. הזדהות עם הטקסט המכונן של ההגדה אפשרה לדורות של מאיירים להביע עמדות אקטואליות וליצור הקבלה בין מציאות חייהם לבין סיפור השעבוד והגאולה של יציאת מצרים.
"ההגדה המיוחדת הזו משקפת את המצב המורכב של החיילים מארץ ישראל, שנמצאו באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. הם שינו את הטקסט מתוך הזדהות עם הסבל של אחיהם היהודים במחנות העקורים, כאבו איתם, רצו להוציא אותם לחירות, ובאותה עת הוסיפו גם הומור, שמחת חיים והווי צבאי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו