איך מנגישים ומספרים לילדים ולנוער את נושא השכול, הכאב והאובדן שמשוקע כל כך עמוק בדנ"א שלנו? איך מתווכים לדור הצעיר את הפצע הכואב של החברה הישראלית שמאז 7 באוקטובר מדמם ביתר שאת?
בכאן חינוכית ינסו לעשות זאת באמצעות "הדברים שהלכו לאיבוד", מיני סדרת דרמת התבגרות בהפקת סטודיו ענני, שתשודר היום, מחר ומחרתיים ב־17:00 בכאן חינוכית ובכאן BOX לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. הסדרה, שיצרו עדן גוריון ויאיר פרי, וביים רומן שומונוב, מגוללת את השנה הקשה של רונה, נערה מתבודדת וצינית שאחותה הגדולה נרצחה ב"שבת השחורה", ומאז היא כועסת ומרחיקה את עצמה מהוריה ומחבריה.
בהכנות לטקס יום הזיכרון בבית ספרה היא פוגשת את אורן, שאביו הקצין נפל כשהיה ילד קטן. השניים לא מסתדרים מהרגע הראשון, ובמלחמה שנפתחת ביניהם הם צריכים להתעמת עם האובדן, הזיכרון והאמונות שלהם, ועם כל הדברים שהלכו לאיבוד. בין השחקנים בסדרה: אחינועם מויאל, ברק שמואל דרקסל, ריטה שוקרון, אוהד קנולר, מיכל ינאי, שירי נדב נאור, גל אמיתי, יעל קרפלוב ואנה סטפני.
ינאי, שבשנתיים האחרונות מתגוררת עם משפחתה ביוון, הצטלמה לסדרה במהלך הגיחות שלה לארץ בחודשים האחרונים, ומספרת עד כמה חשוב ליצור לילדים סדרות מהסוג הזה, וגם איך נראית תמונת המצב מעבר לים, כשבמדינה שלך הכל בוער. "אני מגלמת את אמא של רונה. היא איבדה אחות ואני איבדתי את הבת הבוגרת שלי ב־7 באוקטובר", היא מספרת, "זה ניסיון להביא למסך את זה שאין אמת אחת, אין באמת דרך שבה אדם אמור להרגיש כאב או אבל.
"הביטוי של זה שונה מאדם לאדם, וזה נושא שצריך לדבר עליו יותר. לי הסדרה הזכירה פרויקט שעשיתי לפני המון שנים בערוץ הילדים לרגל יום הזיכרון, שבמסגרתו ראיינתי חמישה ילדים שאיבדו אח או הורה במלחמה, במבצע או בפיגוע. הם היו בני 12-13 ושונים מאוד זה מזה, אבל אחד הדברים המשותפים לרובם היה שהם אמרו שהם מרגישים שלעולם לא ישמחו יותר. הייתי רוצה לפגוש אותם היום כדי לתת תקווה ולהראות שהחיים בסוף חזקים יותר מהכל. הרגשתי שהסדרה הזאת מביאה שוב את המקום הזה של הלגיטימציה, שאין נכון ולא נכון, כל אחד והיכולת והדרך שלו לעבד את חוויית הכאב והאבל, ואי אפשר לשפוט.
"הסדרה הזאת כל כך חשובה עכשיו לילדים ונותנת להם לגיטימציה להרגיש הכל. היא מראה המון צדדים של תגובה לאירוע, ואיך כל אחד רואה וחווה את הכאב אחרת. יש בני נוער שפוחדים להגיד שהם מרגישים כך או אחרת, שלא מוצאים שפה משותפת עם ההורים, שמרגישים בודדים במקום הזה, וחשוב להראות להם את זה".
בשנתיים האחרונות היא על קו תל אביב־אתונה, וכאמא לשלושה ילדים בגילי 8-14, שמחוברים למה שקורה בארץ, היא יודעת היטב עד כמה המצב משפיע גם על הדור הצעיר, שזקוק לתמיכה.
"הכל כל כך מורכב, ולפעמים אני לא מצליחה לעבד לעצמי את המילים, אבל אני יודעת שלכאב אין מרחק", אומרת ינאי. "כשפרצה המלחמה ניסינו להרחיק עד כמה שניתן את בן ה־8 מהאירוע. הוא חטף התקף אסתמה ואחרי חודשיים, בבדיקה אצל הרופאה, היא שאלה אותנו למה הילד בסטרס. אמרנו שאמנם יש מלחמה בארץ אבל שהוא לא מאוד מעורב ולא יודע בדיוק מה קורה. היא ביקשה שנקרא לו, וכששאלנו אותו מה הוא יודע הוא פתח במונולוג של כמה חטופים יש, כמה מתוכם ילדים, ואז הבנו שאי אפשר באמת להרחיק.
"אלכס נהייתה גברת הסברה ומדברת בבית הספר על המצב עם ילדים שלא מבינים. כשחקנית, תמיד כשיש נושאים קשים את מחטטת בעבר, מנסה להיזכר באיזשהו כאב ישן ורדום ולהעיר אותו כדי להיות אותנטית. במקרה הזה, הכל כבר נמצא על פני השטח, רק מחכה לצעוק - כאב, פחד, כעס, תסכול, חרדה שלא היה צריך ללכת לחפש בשום מקום. להפך, הרגשתי שאני צריכה ללמוד למתן את הר הגעש של הרגשות שהתקשיתי לעצור ברגע שאפשרתי לו לצאת".
את מרגישה את האנטישמיות שמתפשטת בעולם?
"אני חייבת להודות שאני לא מרגישה, אבל אני גם לא בממשק גדול עם היוונים. אני בעיקר בבית, עובדת על האפליקציה (My Medi - אפליקציית מדיטציות שפיתחה, מ"כ), שעוזרת עכשיו לאנשים רבים ומצילה נפשות, ובהתחלה פתחתי אותה לכולם, הרגשתי שזו הדרך שלי לעזור במאמץ הכללי. ברמה האישית, חוץ מכמה הפגנות קטנות שהיו פה, אני לא מרגישה ביומיום את האנטישמיות".
המצב השפיע על הדד ליין שלכם לגבי חזרה לארץ?
"אנחנו עכשיו בשיחות לגבי השנה הבאה, אם נשארים או חוזרים, וברור שמה שקורה משפיע. אני מרגישה שכולם נהיו הרבה יותר פטריוטיים ויש רצון להיות חלק מהביחד. זה הבית שלי, תמיד היה ותמיד יהיה. לא עוזבים בית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו