את מה שסטטיק עשה עבור הפופ הישראלי אי אפשר לקחת ממנו. אחרי עשורים שבהם מיעט לייצר הברקות, ובאופן כללי נחשב ז'אנר מוקצה מחמת רדידות, הגיע אחד לירז רוסו ויחד עם בן אל וג'ורדי חולל בישראל מהפכה.
אבל "להרים", אלבום הסולו השני שלו, יוצא כמעט עשור מאז שפרץ והפך את המדינה, וקצת יותר משנה מאז "לירז". ואיך נאמר? הרבה מאוד קרה באותה מדינה בשנה האחרונה.
זה לא שמצופה מפופ עכשווי בהכרח להתכתב עם מציאות עגומה. זה בסדר לייצר אסקפיזם, במיוחד בזמנים כאלה. אבל את 12 השירים החדשים והקצרים שלו הציג סטטיק לעיתונות כ"פרידה מהפופ", כלומר פנייה למחוזות טקסטואליים מורכבים או עמוקים יותר - וזה ממש לא המקרה.
אם כבר, מדובר בעוד מהחומרים שהרכיבו את התקליט הקודם – מינוס המקוריות, הברק או החן. "פלאשים", למשל, הוא ניסיון ברור אך לא מוצלח מדי לרכוב על הנוסחה שהפכה את "רונדלים" ללהיט, ו"מכשפה" עם עדי ביטי משחזר (לשווא) את "טרנטולה" עם אגם בוחבוט.
בכלל, מבחינה לירית מדובר בשילוב לא אחיד בין טקסטים שמנסים רגע אחד לייצר נוגות, כמו ב"אמא" או ב"אש ומים", ובאחר מביאים אל קדמת הבמה אווירת מסיבה גרוטסקית, למשל "פינגווין במדבר" שבו שורות כמו "איתי תשקיעי בלשון לא במתמטיקה, זה לא רומנטיקה כי יש לי טקטיקה". אם יש כאן ביקורת על תרבות האונס וההישברות במסיבות, היא הולכת לאיבוד בין יתר שירי השופוני כמו "מונקו" ואחרים.
וגם אם ההפקה מושקעת ועדכנית, האורחים נכונים (עדן חסון בא לבקר כאן, וכמוהו גם נס וסטילה), ופה ושם יש רגעים יפים, במיוחד "רסיסי קריסטל" המוצלח עם אודיה, לרוב מדובר במוצר שלא מחדש דבר מבחינת סטטיק, ממחזר את עצמו לדעת ולא הולם את הכישרון של כוכב פופ כמוהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו