בזמן שנהרתם אל עומר אדם: אולי פספסתם את מי שהולך להיות כוכב ענק

בתור להופעה של יושי, ממש רגע לפני הכניסה לאולם הזאפה בהרצליה, היו מונחים פתקים ועטים. הקהל התבקש לכתוב בהם "תזכורת לעצמי". ככה קוראים לאלבום החדש שלשמו התכנסנו. באחד הפתקים כתב מישהו "החיים הם מתנה". בהחלט תזכורת ראויה לעצמנו בתקופה המשוגעת הזאת.

הפתקים האלה היו גימיק חמוד. אבל יושי הוא לא גימיק. מדובר בלייט בלומר ביי דה בוק. רק כשהוא התקרב לגיל 40, החליט יוחאי בלום לעזוב את לימודי הרפואה, ללכת על כל הקופה ולהשקיע במוזיקה את כל כולו - וקיבל את אהדת הקהל במהירות. לאורך השנים הוא אמנם היה חלק מתעשיית המוזיקה, כמפיק ונגן ששיתף פעולה עם מוזיקאים והרכבים שונים, ביניהם מוקי, עילי בוטנר וילדי החוץ ושי גבסו – אך למרות שנהנה מהבמות הגדולות – הוא לא תפס את קדמתן.

ההחלטה להשקיע במוזיקה הביאה את יושי לאלבום שני תוך שלוש שנים, והוא נחגג אתמול בהופעה מול קהל נאמן ומסור, שזיהה כל שיר מתחילת התו הראשון ושר את הנאמברים יחד איתו לאורך כל הערב.

"ידידים" היה השיר הפותח. יושי עולה לבמה ומיד מתיישב בפסנתר. הקסם מתחיל לקרות מעצמו. הטקסט מספר על נער/גבר שמאוהב בידידה שלו ולא מספר לה, והוא מרגיש שהיא יודעת שיש לו רגשות כלפיה, ואולי אפילו קצת משחקת איתו. ליושי יש נטייה להעביר בשיריו רגשות וסיטואציות באופן שמצליח להרגיש מוכר ומחובר. הוא בורא עולם שמשלב מצד אחד משהו מאוד ישראלי ("במכולת הישנה") יחד עם סיטואציה רגשית אוניברסלית שמצליחה לגעת בכל אחד.

ב"הכי יפה" שבא אחריו, יושי שר  "זו היא שיפה, הכי יפה, ולא כי אני משוחד, ולא כי אני מסונוור". טקסט היסטרי ומשוגע. יש מצב שהוא בכל זאת קצת מסונוור, אבל הוא כל כך רוצה להאדיר אותה ולהצהיר שהיא, היא, הכי יפה בעיניו, וזה לא תלוי בכלום. גם לא בזה שהוא מסונוור, כי הוא בכלל לא, מה פתאום. זה חלק מהיופי שבשיר ובטקסט האינטליגנטי. את הקהל השיר סוחף, ולמרות שהוא לא מהלהיטים שכיכבו ברדיו, נראה שהוא אהוב מאוד. 

בשלב הזה מגיע "להיות לדבר" העדין. לאורכו של השיר בגרסה המוקלטת ישנה דגימת קול של מנחה הטלוויזיה הוותיק איל פלד, שבעבר הוביל את תוכנית הטיולים האייקונית "מסע עולמי". יושי שמע ברדיו ראיון של פלד עם אילנה דיין ושילב אותו בצורה מושלמת בשיר על זיכרונות ועומק רגשי בין גבר לאישה במערכת יחסים. הקטע של פלד לא שולב בגרסת ההופעה, וחבל. הוא מעניק לשיר עוד עומק שהיה חסר על הבמה. 

"זרים מכירים", השיר הפותח מהאלבום הראשון, זכה להתמסרות מיידית מצד הקהל ולמחיאות כפיים סוערות. יושי נראה קצת מופתע מבקיאות הקהל בכל המילים ונהנה לתת לו להשתלב ולשיר בעצמו חלקים ממנו. "אני רוצה את החיים שלי בחזרה" היה הרגע המרגש של הערב. מבין שלל השירים שנכתבו עד כה על אירועי 7 באוקטובר הנוראיים, זהו אחד השירים שמצליחים להעביר בצורה הכי מדויקת את הכאב הגדול שחווינו ואת מה שהשבת השחורה ההיא הציפה בנו.

תיאור הנערה מהקיבוץ, הדאגה, הכמיהה לרצון לחזור לחיים שהיו לנו קודם, האזכור של מסיבת הנובה, החיילים - כולם נמצאים בשיר. יש גם את שילוב הוק הגיטרה המוכר שלקוח מקטע אינסטרומנטלי של יהודה פוליקר ("סולם יעקב", 1992) ושני רפרנסים, אחד לאביתר בנאי והשני לשלמה ארצי, כשהוא לוקח את השורה "בואי נרקוד נשכח", והופך אותה ל"בואו נרקוד, נזכור את כל הפחד", בהתייחסות לנובה. זה ביצוע מהפנט שאת רובו הוא מבצע באקפלה. מאחוריו המסך, שעד כה הוקרן עליו וידאו ארט דינמי בצבעים עזים, הופך הפעם לשחור. 

יושי מקדיש אותו למשפחתו של רותם לוי ז"ל שיושבת בקהל. לוי גויס בתחילת המלחמה ונפל בקרבות בעזה. הוא ובת זוגתו אהבו מאוד את השירים של יושי, שאף הגיע להלוויה שלו וביצע בה את אחד משיריו. 

"מתי יבוא מחר" מחזיר אותנו לאנרגיות מקפיצות ומשמחות. באמצע הביצוע יושי מתיישב שוב בפסנתר ונותן קטע סולו מרשים, כשהמסך מאחוריו מתכתב עם השאלה בשיר "האם תבוא הזריחה?" ומאיר בצבע כתום-צהוב מרהיב. גם פה הקהל מצטרף בשירה. "מיכה", שיר שנשמע כאילו יצא מהקטלוג של עידן רייכל, מקבל ביצוע יותר רוקיסטי בהופעה. יושי מזמין את הקהל לקום ולהתקדם לקרבת הבמה ונראה שהם רק חיכו לשחרר מעצורים. מאותו הרגע ועד סוף ההופעה הם לא יחזרו לשבת.

המעבר ל"מלך המילים הנרדפות" היה מעולה ושמר על אותה אנרגיה גבוהה שהייתה בשיאה. משהו בביצוע הזה ובווייב של יושי הזכיר לרגעים את עמרי גליקמן, סולן התקווה 6, רק בגרסה יותר בוגרת. אחריו הגיע "דרך", הלהיט שלו עם קרולינה שחרך את הרדיו. למרות שהיא לא היתה נוכחת פיזית, הביצוע הבימתי לא נפל מהמקור. "אין מספיק זמן" היה באותה נשימה גם מאופק וגם קצבי. גם הוא נחשב לאחד מהלהיטים היותר מוכרים של המוזיקאי, כשהמלודיה הממכרת והמלנכולית שלו גורמת לחיבור מיידי.

יושי נראה משוחרר על הבמה. הוא גם מתגלה כסטורי טלר חריף, כשבין השירים הוא מצליח להצחיק ולעניין את הקהל. שיר האהבה היפהפה "פוני" מגיע לקראת הסוף. זו עוד הוכחה לכתיבה הרומנטית האינטימית שלו. מתוך אנקדוטה קצת משעשעת שבה בת זוגתו גזרה לעצמה פוני בתקווה שהוא יאהב את המראה החדש - מה שלא קורה בפועל - נוצר טקסט שמתאר אהבה שנטועה בשורשים ולא תלויה בדבר. ההופעה נחתמת עם "תן סימן" האהוב. שיר שמרגיש נוסטלגי משמיעה ראשונה. הקהל מקבל אותו בהתלהבות ונשאר עם טעם של עוד.

לא מדובר באמן של מעריצות צעירות שצורחות את השירים ומחפשות כל בדיל רכילות עליו בסטורי של עמודי הבידור. לעומת רבים היום בנוף המוזיקה הישראלית אשר יוצרים להיטים שמיועדים מראש להתנגן בחתונות ובטיקטוק, הוא יוצר שמכוון יותר אל המוזיקה הישראלית של פעם, אך מעדכן אותה עם עם ביטים עכשוויים. ניכרות ההשפעות של האמנים עליהם הוא גדל, כמו מתי כספי ורמי קליינשטיין. עוד דבר חשוב לא פחות: ניכר שהוא יוצר מהבטן ומאהבה כנה למוזיקה.

הגיל שבו הוא פרץ דווקא משחק לטובתו. זה לא עוד אמן שעדיין מחפש את הקול שלו (זוכרים את האלבום הראשון של נינט?). על אפה וחמתה של קלישאת ה-"זה גיל מאוחר מדי להתחיל בו קריירה מוזיקלית", הוא מגיע חמוש בכישרון אדיר ויודע בדיוק מה הוא רוצה להביא לעולם. קצת כמו הורים שמביאים ילד בהורות מאוחרת ומעידים שטוב שכך, כי בגיל צעיר יותר הם היו פחות יציבים או מוכנים לזה.

עם בחירות חכמות שגורמות לו להיחשף לעוד קהלים, כמו קאבר לשיר של נועה קירל "יהלומים", וחידוש יפה יחד עם רן דנקר ל"הילדה הכי יפה בגן", ברור שהוא זורם למקומות המובילים אל מחוזות הסולד אאוט ולבמות היותר גדולות. הוא ימשיך לגדול אם רק ימשיך כך.

אם היום יש כאלה שעדיין לא מזהים אותו, או מכירים שירים שלו ולא מקשרים בהכרח את השם לשיר, זה צפוי להשתנות. יש לו את כל הנתונים להפוך לאחד האמנים הגדולים והאהובים בישראל.