אני ואני ואני ואני: העיסוק העצמי האובססיבי של קארר

הצרה האמיתית היחידה שלי, וזו אמנם צרה אבל בכל זאת צרה של עשירים, היא אגו מעיק, רודני, שאני שואף לצמצם את שליטתו בי" (עמנואל קארר, יוגה)

לא במקרה עמנואל קארר הוא אחד מהסופרים הפופולריים ביותר בצרפת והרבה מעבר לה. כמו ספריו הקודמים ("לימונוב", "מלכות"), גם "יוגה" כתוב לעילא, מדויק, מבריק, מושחז ומרתק מהפסקה הראשונה. קארר מכשף את הקורא באמצעות חיבור בין מיומנות לשונית־ספרותית מרשימה לבין חשיפה אישית וצלילה אל נבכי הנפש הסבוכה של הכותב. בין לבין, הוא מנהל דיון פילוסופי (או כמו־פילוסופי?) משעשע לעיתים, אך תמיד גובל בכפייתיות מטרידה.

בתוך הפקעת המילולית הזאת מקופלת עלילת הספר: בתקופה הרגועה ביותר בחייו מחליט קארר להסתגר מהעולם בסדנת ויפאסנה. דווקא אז, כשהוא בשיא החיפוש אחר השלווה האולטימטיבית, מתרחשים בחוץ כמה אסונות (שהבולט שבהם הוא הפיגוע הרצחני במערכת "שרלי הבדו"). חייו נקטעים ומתגלגלים מאזור משבר אחד לאחר, עד שהוא מתמוטט נפשית, מאושפז, עובר טיפול פולשני, ובסופו של דבר, כשתרופות ההרגעה מתחילות להשפיע עליו והוא שב לנדוד בין חופשות כתיבה, הוא מצהיר "אני מאושר להיות חי".

"יוגה" עוסק, אפוא, באותו נושא שקארר כמעט מכור לו: חיפוש כפייתי אחר האושר, או המשמעות, בחיי האדם. או לפחות בחייו של האדם שחתום על הספר. לזכותו של קארר ייאמר שהוא לא חושש לבחון באופן האינטימי ביותר כל פתרון שמבטיח גאולה וישועה. אבל "לבחון" אצל קארר פירושו להישאב פנימה בלי מעצורים, להתמחות, להתמכר, להתפכח, להתחרט ושוב להתמכר, וכל זאת כשהמטרה לכאורה היא תחקיר מעמיק לקראת כתיבה.

כלומר, הטקסט שאנחנו קוראים בספר הוא בעצם סיפור ההתכוננות לקראת טקסט אחר, שככל הנראה לא נקרא לעולם. או לא בספר הזה. ב"מלכות" קארר חיטט בקרבי הנצרות עד זוב דם. ב"יוגה" הוא חוקר את המדיטציה. על בשרו, כמובן. הוא יוצא לסדנת ויפאסנה, להתבודד ולנסות למצוא משהו שהוא עדיין לא בטוח מהו, אבל בטוח שהוא יכתוב על זה.

מתברר שהגבר הישן, זה שיצא לצוד לווייתנים, הציל עלמות במצוקה או דהר על סוסים בערבה, וכל זה בעודו ממלמל בקושי כמה משפטים קשוחים ובז לחלשים ולבכיינים - יצא מהאופנה

ואז הכל קורס. קארר נתלש מהסדנה וחוזר לעולם שהשתנה. העורך האהוב שלו מת, פיגוע רצחני מפיל קורבנות במגזין "שרלי הבדו", גל עצום של פליטים מהמזרח התיכון מגיע לפטמוס, האי שבו גיבורנו אוהב לארח חברים בבית הקיץ שלו, ובסופו של דבר, הוא מתמוטט ומאושפז במחלקה סגורה.

לנשום ולנשוף

אף שיש בספר שפע הרהורים מעניינים על היכולת האנושית למצוא שלווה ועל תכלית הימצאותנו בעולם (ובאולם הוויפאסנה), הוא אינו, בסופו של דבר, ספר על יוגה. אבל כיוון שקארר לא מוותר על שום פרט בתיאורים הכי מוחשיים של היוגה והמדיטציה, כולל ויכוח פנימי בין נקודת התצפית שלו לבין עמדות שונות של אנשים אחרים שהוא מעריך את הבנתם - זה כן ספר (גם) על יוגה ומדיטציה.

לקורא שאינו עוסק בשני התחומים האלה הקריאה עלולה להיות מייגעת עד מתישה. כמה עמודים אפשר לקרוא על התחושה בנחיר השמאלי בעת הנשימה הנכונה או בכאבים בישבן במשך הישיבה על הכרית, או על החרדות, היובש, הרעב והצמא בזמן ויפאסנה? ועם זאת, הלהטוטנות הלשונית־אינטלקטואלית מושכת פנימה שוב ושוב. שאלתי מומחה יוגה שקרא את הספר. הוא טען שהתיאורים אמינים מאוד, והוא בעיקר שמח להיווכח שקארר לא חושב שיוגה היא פתרון למשהו בכלל, בוודאי לא לשלל הצרות שנחתו על ראשו דווקא בתקופה הכי טובה בחייו, ודווקא בעת שהתחיל את סדנת הוויפאסנה.

כאן נשאלת השאלה - וקארר הוא כמובן הראשון ששואל אותה במקומנו - אם היה לו כל כך טוב, למה הוא עזב הכל והלך לחפור לעצמו עוד בור של אי־ודאות. לשאלה הזאת הוא עונה בכמה אופנים. אחד מהם, אולי הרלוונטי ביותר, מדבר על האומללות לפי פרויד: "האומללות הנוירוטית היא זו שמייצרת את עצמה, בצורה חזרתית להחריד, ואילו האומללות הרגילה היא זו שהחיים מזמנים לנו בצורות שונות ובלתי צפויות. אתה חולה בסרטן, או גרוע מזה - אחד מילדיך חולה בסרטן, אתה מאבד את מקום עבודתך ומידרדר לעוני: אומללות רגילה. ממני האומללות הרגילה נחסכה כמעט כליל: לא איבדתי עדיין אדם מאוד יקר, אין לי בעיות בריאות או כסף, הילדים עושים את דרכם בחיים, ויש לי הזכות הנדירה לעבוד במקצוע שאני אוהב. באומללות הנוירוטית, לעומת זאת, אין לי מתחרים. בלי להתרברב, אני מוכשר להפליא בהפיכת חיים שיכלו להיות לגמרי מאושרים לגיהינום של ממש, ולא אתן לאיש לדבר על הגיהינום הזה בזלזול: הוא ממשי, ממשי עד אימה".

ההצהרה הזאת מעניינת במיוחד לנוכח העובדה שכל מה שקורה לגיבור הספר, שהוא גם המספר וגם הסופר, נוחת עליו דווקא מבחוץ, ומהווה סיבה מספקת והגיונית לאומללות, או לפחות לעצב או לחרדה. אבל לא, ההתמוטטות שלו באה לגמרי מתוכו.

התערטלות חפרנית

ואולי כאן שורש הבעיה של קארר. הכתיבה שלו היא ז'אנר בפני עצמו. לא אוטוביוגרפיה, לא ממואר אבל גם לא רומן. היא התערטלות חפרנית שגם מכריזה על עצמה בגלוי בתור כזאת, אבל גם מתעתעת: אף לא לרגע לא ברור מה אמת ומה בדיה. כך או כך, בתהליך הזה לא באמת חשוב אילו דרמות מסעירות מתחוללות בחוץ. כולן נמסרות כמו מבעד לחלון זכוכית עבה, כשהמספר מוטל בתוך אקווריום של תודעה סבוכה. אף מקום ואף אדם לא מוחשיים. כרית המדיטציה, פריז, הודו, פטמוס, האישה המסתורית שקארר שוכב איתה מדי פעם - מרחפים מעבר לזכוכית ונמסרים מתוך עיניו, פיו ומוחו.

אפשר לטעות ולחשוב שהמציאות הספרותית הזאת מהדהדת את "הזר" של אלבר קאמי, אבל בניגוד לקאמי, שעמדת המספר המכוונת שלו מציפה שאלות חברתיות ומוסריות, קארר למעשה אדיש לחלוטין למקום ולהתרחשויות. הגיבור של "הזר" שונא את פריז האפורה ומאשים את אור השמש המסנוור של אלג'יר. קארר משתמש בכל מקום בעולם לצרכיו, ועל כן אין למקומות האלה אופי וקיום משל עצמם. בהודו הוא חיפש את בית הקפה היחיד שמכין אספרסו כמו שצריך ומזכיר ששם כתב את "לימונוב". בפטמוס הוא מתייחס בקצרה ליוחנן כותב הבשורה (חזון יוחנן, ספר ההתגלות) בהקשר של "מלכות". ומה זה אם לא עוד מופע חדש־ישן של נרקיסיזם גברי?

קארר הוא קוסם של מילים העומד לבדו באור הזרקורים, ושולף מהכובע חתיכות מאיבריו הפנימיים. לחלק מהאיברים האלה מחוברים בני אדם, אבל האיבר הפגוע - הלב או המוח - הוא ארנב הקסם. הוא יישמר בכובע ויוזכר בספר הבא, וכך עד קץ הימים.

העיקרון המארגן של קארר, שמהפנט מיליוני קוראים, הוא אפוא גם שורש הבעיה של כתיבתו. בעצם של כמה מהסופרים הנחשבים והאהודים בשנים האחרונות. כולם, איזו הפתעה, גברים אירופאים בגיל העמידה. רובם צרפתים.

מתברר שהגבר הישן, זה שיצא לצוד לווייתנים, הציל עלמות במצוקה או דהר על סוסים בערבה, וכל זה בעודו ממלמל בקושי כמה משפטים קשוחים ובז לחלשים ולבכיינים - יצא מהאופנה. עתה הגיע עידן הגברים החדשים, השבירים, המתמוטטים, הפוחדים מהמוות ומסתבכים עם החיים. ונחשו מה? הם כל כך עדינים ורגישים שהם לא מפסיקים לדבר על עצמם, עד כדי כך שאשתם לשעבר (כפי שאכן קרה במקרה שלפנינו) נאלצת לתבוע בצו בית משפט שיוציאו מהספר את כל הקטעים שמתארים אותה, את ילדיה ואת יחסיה עם הגיבור, שהוא המספר, שהוא הסופר.

דבר אחד חיובי יש לומר ללא כל הסתייגות: התרגום של ניר רצ'קובסקי הוא מלאכת מחשבת המעידה על הבנה עמוקה בספרות ובשתי השפות - הצרפתית והעברית. אין לי ספק שחלק עצום מהעונג בקריאת הספר הזה, על כל חלקיו היפים והמעצבנים, נזקף לזכותו של המתרגם.