"חלק אחד בי ידע בדיוק מה נעשה לי, וחלק אחר התכחש לזה לגמרי. חייתי את כל חיי על שני איים, שלא היו מחוברים זה לזה"

שום דבר במסלול הקריירה הספרותית של עופרה עופר אורן לא הכין אותה לרגע הזה. ביום שלישי בשבוע שעבר עופר אורן עלתה לבמה בהיכל התרבות באופקים וקיבלה את פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס - אם לא היוקרתי שבפרסי הספרות המוענקים בארץ, אז בוודאי מן הנחשקים ביותר שבהם. פרס שניתן לה עבור ״מה קרה להגר באילת?״, רומן המספר את סיפור חייה של צעירה שעברה אונס קבוצתי - על פני חמש תקופות ו־336 סונטות.

מאחורי עופר אורן, בת 72 (״וחצי״, היא מתקנת אותי) כבר עשרה ספרי פרוזה, ספר שירה, מגוון של תרגומים - שבקצהו האחד ג׳פרי ארצ׳ר ובשני בשביס זינגר ושייקספיר - וגם מסות ספרותיות. כבר יותר מעשור היא כותבת את בלוג ביקורות הספרות ״סופרת ספרים״, ומקפידה לפרסם בו בכל שבוע ארבע רשומות.

מאז צאתו לאור של ״מה קרה להגר באילת?״ (בהוצאת כנרת זמורה דביר), היא הספיקה לפרסם גם את ״מהיפים מכל נתבע המשך״, תרגום ל־154 הסונטות של שייקספיר (שהעבודה עליו, בין השאר, הובילה אותה ליצור רומן שלם הבנוי מסונטות, שחריג כל כך בנוף הספרות המקומי). ולמרות כל אלה, נדמה היה שהיא פועלת בשוליים, לא חלק מהברנז'ה הספרותית, עד שעתה, אחרי שנים רבות כל כך, הופנו אליה בבת אחת כל הזרקורים.

האונס שהצית הכל

"כרופא, הוא יודע מה טוב לו, לגוף, / ולכן שיגעונות, למשל צמחונות, / הוא אינו מקבל ופוטר בנפנוף / של ידו, לפעמים בסטירה. איך כינו / בעיטה בישבן של ילדה? כך: ״חינוך / מרוכז״, שצפוי להניב תוצאות. / לביטוי כמובן התלווה גם חיוך: / זה הומור שקדם לבאות כמין אות / המסמן לבנות, כל אחת בתורה, / שעליה לגשת לאב, לחכות, / כך, כפופה, ואימן מעולם לא אמרה / לו, ״תפסיק, זה מוגזם!״ כי היה עיקרון / הוא רופא, הוא יודע מה טוב לבתם. / היא המשיכה למשוך את חוטיה דומם".

השיחה בינינו התקיימה יומיים אחרי הזכייה של עופר אורן בפרס, שנושא איתו, נוסף על תגמול כספי, גם את תרגום הספר לערבית ולשפה נוספת לבחירתה (והיא בחרה באנגלית. עוד לפני הזכייה פנתה אליה מתרגמת שהתאהבה ב"הגר" והחלה בתרגום הסונטות). ״הופתעתי", היא מודה. ״עד לשנייה האחרונה לא האמנתי. כל הזמן מצאתי סימנים ללמה כנראה לא אני זאת שתזכה. כשאביגדור יצחקי (יו״ר מפעל הפיס) פתח את המעטפה ואמר ׳בכל זאת החדשנות מנצחת׳ (בנאומו המקדים. הוא התייחס לחדשנות שבה הספר נכתב, ד"ל), לא הבנתי, ישבתי קפואה, ורק כשאריק (בעלה, ד״ל) נתן לי נשיקה - התעוררתי״.

אם כי קצת משונה לקרוא לסונטות ״חדשנות״.

״אני מניחה שהכוונה היתה לכך שיצרתי מהן רומן. הסונטה היא צורה שירית שקיימת כבר מאות שנים, אבל אם ניקח למשל את הסונטות של שייקספיר, שאני מכירה היטב כי תרגמתי את המכלול כולו - תראי שיש ביניהן אמנם קשר, אפשר לראות סיפור, אבל הן לא נכתבו כיצירה רציפה״.

איך באמת יוצרים רומן מסונטות? למה לקחת על עצמך מגבלה צורנית כה קשה?

״כדי לכתוב סונטה צריך קודם כל חוש למקצב, למשקל. אני אוהבת לכתוב בתוך צורה ברורה ומוגדרת ולמצוא בתוכה את אפשרויות הביטוי והחופש שלי, ורק לאחרונה אני מתחילה להבין שמה שבעיניי הוא פשוט נורא ומובן מאליו - לא פשוט להרבה מאוד אנשים. אני מרגישה את המשקל בצורה מאוד ברורה כשאני כותבת".

"כתבתי אז גם יומן, וכשהייתי בת 14 אבא שלי מצא אותו. אבל הוא אמר לי שלא הוא מצא את זה אלא אמא, שהיא קראה ונורא־נורא הכאבתי לה במה שכתבתי שם, כי כתבתי על מה שהוא עושה לי. הוא אמר לי שיש דברים שאסור לדבר עליהם ואסור לכתוב עליהם, ושאני צריכה לשרוף את היומן. אז שרפתי את היומן"

את ״הגר״ היא התחילה לכתוב בתקופת הקורונה. ״זמן לא רב לפני הסגרים התפרסם סיפור האונס של הצעירה באיה נאפה, ואז החלטתי לכתוב סיפור שכבר התגלגל לי בראש המון זמן", היא אומרת. "אריק סיפר לי לפני שנים על אירוע שהוא נכח בו. זה קרה בשנת 1969, הוא היה בקורס חובלים, וכשהם חזרו מהפלגה בים הם נתקלו בחוף באירוע מחריד - אונס של צעירה שחיילי המנהלה תקפו ואנסו. הם ראו מה קורה והמפקד שלהם התערב מייד, עצר את מה שהתרחש, הגן על הצעירה ולקח אותה משם, ואז גם שפט את התוקפים - בצורה שהיתה מאוד לא אופיינית לזמן ההוא.

"כשהחיילים אמרו ש׳היא רצתה את זה׳, הוא ענה שאם אישה מגיעה למצב שבו נראה כאילו היא לא מתנגדת לכך שקבוצה שלמה של גברים תשכב איתה - זה בדיוק הזמן שבו צריך להגן עליה ולהבין שהיא זקוקה לעזרה, ולא לנצל את חוסר האונים והחולשה שלה. הסיפור הזה נורא הטריד אותי במשך השנים".

ידעת מיהי הבחורה?

״לא. ניסיתי ליצור קשר עם אותו מפקד אבל הוא כבר הלך לעולמו, ואריק דיבר עם אלמנתו כדי לברר אם היא זוכרת משהו. היה לי ברור שאין סיכוי למצוא את הצעירה הזו, כי אפילו אם היא קראה את הספר או על הספר, למה שהיא תבוא לספר את הסיפור שלה? אבל ניסינו. היתה עיתונאית שנורא רצתה למצוא אותה, אולי היא חשבה שזה יהיה סקופ".

מפתיע שאז בכלל קראו לזה אונס.

״כשאריק סיפר לי על זה, הוא לא השתמש במונח אונס קבוצתי. המונח הזה לא היה מוכר אז. למעשה, רק אחרי האונס של הצעירה בקיבוץ שמרת המושג 'אונס' בכלל הגיע לתודעה, לעיתונות. אבל היה לי ברור שעל זה מדובר. החלטתי שאני מתיישבת לכתוב את הסיפור הזה שניקר בי, ומאחר שלא ידעתי שום דבר על הצעירה, המצאתי אותה. רציתי לדעת מה קרה לה לפני כן, מאיפה היא באה, מי היא היתה ומה קרה לה אחרי כן, אז כדי להשביע את הצורך שלי לדעת המצאתי את כל הסיפור.

"אגב״, היא נזכרת, ״כשציינתי בעבר שמדובר היה בחיילי מנהלה, היה מי שתקף אותי שאני כאילו מנסה לרמוז שבחורינו הטובים מקורס החובלים לא היו מסוגלים לעשות מעשה כזה, בזמן שבסך הכל סיפרתי את מה שהתרחש שם באמת. זה מצחיק להגיד דבר כזה עלי, כי אני מספרת בכל מקום שאבא שלי פגע בי מינית והוא היה מפקד טייסת, כך שאני בוודאי לא אחת שחושבת שזה קורה רק בשכבות מסוימות".

כרוניקה של פגיעה

"אם אמה של הגר עוד ציפתה להמשך / /לא נדע לעולם, כי עכשיו נעזוב / /את חולון לתמיד: הרי לא נתקשה / להותיר מאחור את הארץ הזאת. / שוב, בלונדון, הגר מנסה לנתק / את עצמה מכל מה שקורה שם, רחוק, / לא לצפות, לא לתהות, לא לרצות, לא לתת / לעצמה להקשיב עוד לכל הדוחות, / ובכלל - עם הזמן התרגלו כאן הכל. / במזרח התיכון יש אמנם מלחמה, / אבל יש בעולם עוד דברים: בבנגקוק / הפגנה ענקית; ומה ניקסון יאמר? / /המלכה משיאה בקרוב את הבת, / פרינסס אן! איזה כובע תחבוש, עוד לא הוחלט".

הפגיעה המינית שעברה היא עצמה - גילוי עריות מצד אביה ואלימות רגשית מצד אמה - מופיעה ברקע הסיפור על הגר, אף כי עופר אורן מדגישה כי זה אינו הסיפור שלה, והיא, כמובן, אינה הגר. ״נתתי לה ביוגרפיה אחרת, אבל מובן שהכרתי את המצבים שבהם היא עמדה, ידעתי שהיא מגיעה ממקום של טראומה קשה, אבל הסיפור שלה התגלגל מעצמו, במסלול אחר מהדברים שקרו לי בחיים. זה נשמע אולי מיסטי ויומרני״, היא אומרת, ״אבל היו רגעים ארוכים שבהם הרגשתי שהספר כתוב איפשהו, ומכתיבים לי אותו. זה היה כמעט טראנס. מצד אחד עבדתי קשה מאוד על הצורה, ומצד שני ידעתי מה יקרה בו. ידעתי לאן הוא הולך. ידעתי מיהי הגר, מה קורה לה. נעזרתי בביוגרפיה שלי באופן טכני. גרתי בשלב מסוים בחיי בחולון, אז הכרתי את הסביבה שתיארתי בספר. גרתי שלוש שנים בלונדון, ואת הבית שבו גרתי בנעוריי שם תיארתי בסיפור כאחד המקומות שהגר מגיעה אליהם״.

"הוריי באו לבקר אותי ונורא כעסו עלי, כי הגשתי להם קפה באיזה ספל עם ידית שבורה והם עשו מזה עניין שלם, ירדו עלי וצעקו עלי. אחר כך, בטלפון, אמא שלי שאלה 'מה יש לך נגד אבא?' ואז אמרתי 'מה, את לא יודעת? את הרי יודעת, את היית שם'. סיפרתי לה הכל. היא היתה עסוקה בטיגון משהו ואמרה לי, 'אז מה את רוצה שאני אעשה? שאעזוב ממנו עכשיו?'"

הגר, גיבורת הספר, גדלה בבית שבו חוותה פגיעה מינית ואלימות בכלל, וברחה ממנו. בחוץ, עוד לפני שהצליחה לעבד את מה שעבר עליה בבית, היא נקלעת שוב למצבי מצוקה ואלימות, עד שפגישה עם גבר, שנזקק לתמיכתה לא פחות משהיא נזקקת לו - משנה את חייה.

עיקרו של הסיפור מתרחש כשהגר היא חיילת, בשנות ההילה הזוהרות של צה״ל לאחר מלחמת ששת הימים, ימי פריחה ושגשוג של המאצ׳ואיזם הצבאי, בימים שבהם עוד לא נשמע המושג ״גבריות רעילה״. החיילים, שמתוארים בסונטות הראשונות כשקועים איש־איש במשימתו, מתייחסים לחיילת הצעירה והאבודה כאל חפץ, ואונסים אותה "כמו בובת סמרטוטים או כמו צמח עקור / היא שכבה על החול אבודה ושמוטה, / היא נושמת בכלל? ואולי התעלפה?".

בהמשך עופר אורן מתארת בחדות את הנתק שמייצרת פגיעה מינית בנשמתה של הגר: "כשהגוף / הנוכרי לה, דובר וזועק, היא כופה / על עצמה לא לשמוע אותו, הוא ערוף, / לעולם לא תבחין שהגוף משתדל / להסביר, ואפילו לצעוק, בדרכו״.

עופר אורן כבר דיברה בעבר לא אחת על הבית שבו גדלה. אביה, יוסף עופר, היה ניצול שואה ולימים מראשוני חיל האוויר וקברניט באל על. כשהיא מזכירה אותו בשיחה בינינו היא קוראת לו ״האיש המתקרא אבא שלי״. אותו איש שבילדותה המוקדמת טשטש ועיוות את גבולות היחסים ביניהם באמצעות ״שאלות חודרניות מגעילות שאבא לא אמור לשאול את בתו״, ותיאורים של יחסי המין בינו לבין אמה, וסיפורים על נשים אחרות ששכב עימן.

כדרכם של אבות פוגעניים רבים, גם הוא ניסה לשכנע אותה כל העת שהמעשים שהוא עושה בה נועדו לטובתה, וכי הנזק האמיתי ייגרם רק אם היא תדבר ותספר עליהם לאחרים. בלילות, היא מספרת, הוא אסר עליה לצאת מחדרה כדי ללכת לשירותים, משום שבין חדרה לחדר השירותים היתה חולפת על פני חדר השינה של ההורים, ״ואם אמא שלך שומעת את הצעדים שלך היא לא נותנת לי״.

אמה, היא אומרת, העלימה עין מהעובדה שהאב תוקף מינית את בתו, ואף לקחה חלק באלימות הכללית שהופנתה כלפיה בבית. ברומן היא מדגישה את הקושי של הגר הגיבורה - קושי שהיא הכירה היטב בחייה שלה - להבחין בין טוב לרע, בין מי שטוען שהוא אוהב אותה אבל פוגע בה, לבין מי שמושיט לה יד באמת, וגם את הנטייה של נשים נפגעות אלימות מינית לשחזר את הפגיעה - כי זו החוויה האחת של קרבה שהן מכירות.

שנים לאחר מכן כתבה עופר אורן בספר שיריה ״מה המים יודעים על צמא?״ כי מי שעוברת תקיפה מינית במשפחה עלולה למצוא את עצמה באחד מארבעה בתים: בית סוהר, בית בושת, בית חולים לחולי נפש ובית עלמין. למרות שנים ארוכות וקשות, היא אומרת, היא הצליחה לא להגיע לאף אחד מהבתים הללו, ואת התקווה הזו העניקה גם לגיבורת הרומן שלה.

״בתחילה כמובן ניסיתי לכתוב את זה בפרוזה ולא הצלחתי. הרגשתי שזה לא עובד. מאחר שבאותה תקופה הייתי עסוקה בתרגום הסונטות של שייקספיר וגם כתבתי סונטות משלי, לספר ׳רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד׳ (שעתיד לראות אור בקרוב, ד"ל), ערכתי מין ניסוי עם עצמי, וניסיתי לכתוב את זה בסונטות. הבנתי שככה זה צריך להיות, זה ממש רץ, כתבתי בממוצע שתי סונטות ביום, וגמרתי לכתוב את כל הספר במשך כחצי שנה״.

את ״הגר״ ערך דורי מנור ואת ״רוחות רפאים״ ערכה אנה הרמן - שניים מן המשוררים הבולטים בקבוצה שהולידה את כתב העת ״הו!״ (שמנור הוא עורכו הראשי). ״הכתיבה הקלאסית שאנשי ׳הו!׳ מאמינים בה מדברת אלי״, אומרת עופר אורן. ״אני עוקבת אחריהם כבר שנים בהתפעמות ובהתפעלות, והחלום שלי היה לפרסם שם, ופתאום זה התחיל לקרות".

עופר אורן מעידה על עצמה שהיא כותבת מאוד זריזה ומאוד חרוצה, ״אבל דורי מנור העביד אותי בפרך הרבה יותר מכפי שיכולתי להעלות בדעתי. כששלחתי לו את זה חשבתי שבכתב היד אין מתום, שאין צורך לשנות דבר, אבל זה ממש לא היה כך. במקור הסונטות לא עמדו כיצירות עצמאיות, הטקסט עבר מאחת לשנייה. דורי התעקש שכל סונטה תהיה מושלמת בפני עצמה. לשנות סונטה עם משקל וחריזה זו עבודה נורא קשה, אבל בדיעבד אני שמחה שהוא לא ויתר לי על כלום״.

אחד הדברים המפתיעים בספר, הוא שבשלב מסוים בקריאה שכחתי שאני קוראת שורות מחורזות והעלילה השתלטה עלי לגמרי.

״קיבלתי החלטה מודעת שהחריזה תהיה טבעית ככל האפשר, שלא יורגש מאמץ ליצור חרוז. היה לי נורא חשוב להשתמש בשפה משכנעת ולא מאולצת, ולכן לפעמים השתמשתי ממש בשפה דיבורית. את לא יכולה לתאר לעצמך כמה נהניתי מזה. הרבה יותר מכתיבת פרוזה. עד כדי כך שעכשיו אני כותבת סיפורים ארוכים שמורכבים מסונטות, במשקל קצת אחר, ומי יודע, אולי גם הם יצטרפו בסופו של דבר לרומן״.

רמזים מטרימים

עופר אורן, כך נדמה, אינה נחה לרגע. בעת שבמגירה שלה מחכים האוטוביוגרפיה (המורכבת כאמור מווילאנלים) וקובץ הסיפורים הארוכים (שמורכבים מסונטות), קובץ הסונטות והתרגומים ״רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד״ שהוזכר קודם יראה אור בהוצאת ״עיתון 77״ וספר נוסף, ממואר שכותרתו ״בדולח וסכינים״, עתיד לצאת בהוצאת עם עובד. האם כל זה הוא ניסיון להדביק את השנים הרבות שבהן עבדה כמורה וכתבה פחות? לא לגמרי. כי בעצם, היא החלה לכתוב בגיל צעיר מאוד. היא נולדה בתל אביב, עד גיל 10 גדלה ביפו ולאחר מכן עברה לבסיס תל נוף, בגלל שירותו הצבאי של אביה.

"כל החיים אני קוראת וקוראת וקוראת", היא נזכרת. "יש לי צילום מגיל 6 או 7, יושבת על הכורסה וקוראת בדיוק באותה תנוחה שבה אני יושבת וקוראת גם היום. את הסיפור הראשון כתבתי בכיתה ב׳, והוא עסק במה ששרה אומרת לאברהם כשהוא חוזר בלי ישמעאל. אני זוכרת את העוצמה הרגשית שהרגשתי כשקראתי את הסיפור בבראשית, ולכן כתבתי על זה. מרגע שלמדתי לכתוב, טכנית, רציתי להיות סופרת. זה מסוג הדברים שאי אפשר ללכת ללמוד באוניברסיטה, אז שנים שאלתי את עצמי איך אני אהיה סופרת. בנעוריי קראתי ספרים של פרנסואז סאגאן (״שלום לך עצבות״, ד"ל) שהתחילה לפרסם את ספריה בגיל 18, ואמרתי ׳אני רוצה לנצח אותה, לפרסם את הספר שלי לפני כן...', טוב, זה לא הצליח״.

בנעוריה כתבה ל״מעריב לנוער״ ונהגה לפרסם בעיקר קטעי פרוזה ושירה ב״ניב עלומים״, המדור הספרותי של העיתון. כשהיתה בת 15, המשפחה עברה ללונדון כשאביה מונה לתפקיד נספח אווירי בשגרירות ישראל. ״כתבתי בלי סוף מלונדון, על ההתנסויות שלי שם, ממש השתלטתי על העיתון״, מספרת עופר אורן, ״המון רשימות אישיות ושירים והכל מאוד בוסרי. מישהו אמר לי פעם שסופרים כותבים בהתחלה בוסר, ומי שלא יהיה סופר כותב חיבורים יפים".

חזרת אי־פעם לקרוא את החומרים המוקדמים הללו?

״ברור. יש שם אפילו דברים שאני מזדהה איתם גם היום. כתבתי טקסט בשם ׳מכתב למישהו׳, בגיל 16: ׳אני יודעת שאתה קיים, ואם ניתקל זה בזה נדע שאלה אנחנו׳. בעצם כתבתי מכתב לאריק, ובסופו של דבר באמת מצאנו זה את זה. זה נשמע נורא רומנטי, אבל זה נכון״.

את הפגיעה שאביך פגע בך חשפת רק בגיל מבוגר. את רואה סימנים שלה בכתיבה המוקדמת הבוסרית שלך?

״זו שאלה מאוד מעניינת. יש שירים שכתבתי עוד לפני שנהייתי כתבת נוער, שאפשר לראות בהם רמזים. כתבתי אז גם יומן, וכשהייתי בת 14 אבא שלי מצא אותו. אבל הוא אמר לי שלא הוא מצא את זה אלא אמא, שהיא קראה ונורא־נורא הכאבתי לה במה שכתבתי שם, כי כתבתי על מה שהוא עושה לי. הוא אמר לי שיש דברים שאסור לדבר עליהם ואסור לכתוב עליהם, ושאני צריכה לשרוף את היומן. אז שרפתי את היומן״.

בשירים שכתבה בנעוריה, שאותם היא לא שרפה, מופעים ביטויים המעידים על ייאוש ומצוקה. באחד מהם, שעופר אורן שלחה לי לאחר שיחתנו, היא כתבה, בכתב ילדי מעוגל: ״שוקעת צוללת בים חידלון/ חלל עמוק ללא גבול/ ידיים פרושות ועיניים בוהות/ ליפול עד למטה... היש? היש שם תחתית איתנה/ מחזיקה/ באלף זרועות בי/ היש?!״

מעברי הדירות, המגורים בחו״ל - אלה בוודאי הקשו עלייך גם לשתף את החברות בסיפור.
״יש לי חברה, אירית, שנהיינו חברות בגיל 12 ואנחנו החברות הכי טובות עד היום. היא אפילו היתה אצלי אז בלונדון, ולא סיפרתי לה כלום. לא היו לי מילים כדי לבטא את זה״.

האיש שאיתי

"מרחוק היא שומעת קולות נלהבים/ ורואה על החוף הקרוב צלליות / שיוצאות מהמים, שם שני אהובים / שקרבים ואפשר לזהות ולהיות / בטוחה שהם כאן, המראה אמיתי, / - ושלה! היא רוכנת, נוהה לעברם / [...] וקולה המתוק של בתה משתלב / עם הקול הגברי המוכר, המושלם, / שתמיד משמח, תמיד כה שלו, / ועכשיו היא חושבת שטוב שהם כאן, / כי רק כאן ייתכן שדבר מה יתוקן".

״אחרי שסיימתי תיכון בלונדון חזרנו״, מספרת עופר אורן, ״התגייסתי כמובן לחיל האוויר, הייתי פקידת מבצעים ואחר כך קצינת ניהול וח״ן בבור, בקריה. הכרתי טייס והתחתנתי איתו, צעירה ונמהרת, ונולד לי הבן שבזכותו אני לא מצטערת שהתחתנתי עם האיש שאיתו התחתנתי".

"אריק סיפר לי על אירוע בשנת 1969. הוא היה בקורס חובלים, וכשהם חזרו מהפלגה בים הם נתקלו בחוף באונס של צעירה. המפקד שלהם התערב מייד, עצר את מה שהתרחש, הגן עליה ואז גם שפט את התוקפים. כשהחיילים אמרו ש׳היא רצתה את זה׳, הוא ענה שאם אישה מגיעה למצב שבו נראה כאילו היא לא מתנגדת לכך שקבוצה שלמה של גברים תשכב איתה - זה בדיוק הזמן שבו צריך להגן עליה"

בגיל 30 היא התגרשה, ובגיל 31 הכירה את בעלה השני, שממנו נולדה בתה. גם הנישואים הללו הסתיימו בגירושים. ״ואז למזלי הרב הכרתי את אריק״, היא אומרת, ״אהבת חיי״. היא היתה כבר כמעט בת 50. הם ביחד כבר 22 שנה, והשבוע הם חגגו את יום הנישואים ה־12.

שנים לפני שהכירו, בשנת 1970, אריק (אריה אורן), נפצע קשה באסון שבו נהרגו יותר מ־20 חיילים, בעת שפרקו משאיות עמוסות תחמושת מספינה בבסיס חיל הים באילת, ואחת מהן התפוצצה. לימים אריק הפך להשראה לדמותו של פיטר בספר על הגר, דמות שלרגעים נדמה כי מסירותה וטוב ליבה מוגזמים, אבל עופר אורן אומרת שכזה בדיוק הוא האיש שאיתו היא חיה.

החיים עם אריק סייעו, לדבריה, להחלמתה. אבל בעצם היא העזה לגעת במה שקרה לה עוד קודם, בספרה ״שירה והירושימה״, שראה אור כשהיתה בת 38. גיבורת הספר היא מורה ללשון, שירה, שהתאבדה, והאנשים בחייה מנסים לפענח מדוע. האמת - הפגיעה המינית שעברה מידי אביה - מתגלה בסיפור ששירה כתבה, אבל מעולם לא העזה לפרסם.

״כל השנים הייתי מפוצלת״, היא מסבירה. ״קשה לתאר את זה, אבל חלק אחד בי ידע בדיוק מה נעשה לי, וחלק אחר התכחש לזה לגמרי. חייתי את כל חיי על שני איים שלא היו מחוברים זה לזה, ושניהם היו מאוד אמיתיים. עברו שנים ארוכות עד שהבנתי שאני לא אשמה, שאני לא צריכה להתבייש ושאני לא מגעילה. הגועל העצמי שהרגשתי היה עמוק מאוד.

״דיברתי על זה עם הפסיכיאטר שאליו הלכתי עם בעלי הראשון לטיפול״, היא נזכרת, "והמטפל אמר לי 'בשביל מה היית צריכה לספר את זה לבעלך?׳. לאריק סיפרתי הכל בהתחלה. פחדתי שהוא יעזוב אותי ויברח, אבל קרה ההפך הגמור. הוא סיפר לי על פורום ברשת של נפגעי תקיפה מינית במשפחה, ואני זוכרת שאף על פי שידעתי, שאלתי את עצמי מה זה קשור אלי. אבל נכנסתי ונשאבתי לשם.

"הקשר עם הנשים האחרות שהיו שם היה פשוט מדהים. יש לי עד היום חברות משם. נוצרו קשרים שאנחנו אפילו לא זוכרות איך הם התחילו. זו היתה קבוצה של טיפול עצמי, וככל שהייתי בתוך הדבר הזה, כך הנושא גאה בתוכי יותר, ויותר הכרתי בעצמי את מה שאני יודעת ולא יודעת. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לעצור את זה והייתי חייבת להוציא את זה החוצה".

לתפארת המדינה?

"הם כולם נרצחו בשואה, היא אינה / יכולה להפסיק את הבכי המר, / כי מותו הצפוי והבלתי נמנע / של אביה הולם בלבה של הגר, / היא פוחדת, פוחדת! לעד לא תוכל / להתיר את הסבך, לאפשר לעצמה / להבין, ולכן לעולם לא תפעל / להפריד בין אסור למותר. לכל מה / שאביה יאמר תאמין, איך תדע / ששקריו נהפכו לשקריה? כולה / כנופיה של סודות, ומזמן כבר אבדה יכולתה להבחין בין ביזוי לתהילה, / כל דבריו הם קללה שנפלה על גופה / הצנום, השפוף, האילם משפה".

כשאביה נבחר בשנת 1998 להדליק משואה ביד ושם ביום השואה, היא לא השתתפה בטקס. זו היתה הפעם הראשונה שהעזה להתקומם, וראשית הנתק שלה מן המשפחה. ״הם באו לבקר אותי ונורא כעסו עלי כי הגשתי להם קפה באיזה ספל עם ידית שבורה, והם עשו מזה עניין שלם. ירדו עלי וצעקו עלי. אחר כך, בטלפון, אמא שלי שאלה ׳מה יש לך נגד אבא?׳ ואז אמרתי ׳מה, אתה לא יודעת? את הרי יודעת, את היית שם'. סיפרתי לה הכל. היא היתה עסוקה בטיגון משהו ואמרה לי, ׳אז מה את רוצה שאני אעשה? שאעזוב ממנו עכשיו?׳ ועניתי ׳אל תעשי כלום, אמא'לה׳. סגרנו את הטלפון וכאילו לא קרה כלום. אבל מבחינתי הכל השתנה״.

מאז נותקו קשריה עם משפחתה כולה. עם אחותה ואחיה הצעירים ממנה ש״בחרו צד״, כפי שהיא אומרת בכאב, וכמובן עם הוריה. אמה עדיין בחיים, ואילו אביה מת בשנת 2003. הנתק לא הרתיע אותה מלהמשיך לכתוב על הנושא, והוא מופיע גם בממואר החדש שלה ("בדולח וסכינים") הכתוב בפרוזה, ״אבל שונה ולא שגרתית״, היא אומרת ומעדיפה לא להרחיב, כי ״עדיף שפשוט תקראי כשהוא ייצא לאור״.

הצורך לכתוב ממואר אף שכתבה אוטוביוגרפיה, עלה בה, היא מסבירה, כי ״שני הסיפורים משלימים זה את זה״. ואם לרגע חשבתם שהבדולח והסכינים שבכותרת הממואר הם דבר והיפוכו - סוג של יוקרה נוצצת לעומת כלי משחית מאיים - טעיתם. הכותרת, שנלקחה מתוך טקסט שבו עופר אורן כותבת ״אני רוצה ליל בדולח וליל הסכינים הארוכות״, מדגישה יותר מחוויה קשה אחת בחייה. היא כותבת כדי למצוא בפצע משמעות, "ממש בצורה הוויקטור־פרנקלית", היא אומרת, "משמעות שנובעת מהפיכת הכאב העצום שיש בי ליצירת אמנות".

לקח לך המון שנים לכתוב ממואר.

״כדי לכתוב על דברים צריך פרספקטיבה של זמן, צריך להבין מה קרה, ללמוד לכעוס. לכן אני לא מאמינה בכל מה שנכתב על 7 באוקטובר. כשכותבים על פצעים עמוקים כל כך מקרוב מדי, עדיין לא רואים אותם בצורה ברורה מספיק. אני בטוחה שייכתבו על זה דברים יותר בהירים ומשמעותיים אחרי שנים רבות".