הבוז שרחש למדינה הקטנטונת, המתיימרת, העלובה הזאת, לא נולד באותו יום ברומא. הוא ליווה אותו מאז זכר את עצמו. מאז הבין שרק יד המקרה הטיחה אותו לחור חסר משמעות במזרח הים התיכון. לא, הוא לא רצה ארץ מאובקת, עם הרים יבשים זרועי סלעים ועצים סחופים, רצועת חוף צפופה ומכוערת, ארץ של אנשים קטנים וקנאים שמזיעים כל הזמן בחום ובלחות. הוא רצה ארץ גדולה ורחבת ידיים, ארץ של עושר ואופקים ללא גבולות. ארץ של אנשים נאורים, חזקים, ארץ שיש בה עונות שנה, שהסתיו ממלא אותה בעצים אדומי עלים ושהאביב פורץ בה בעוצמה ירוקה ומשכרת. ארץ שלא נגמרת לך אחרי שעתיים של נהיגה... ארץ עם אנשי מעשה בריאים, חזקים, בטוחים בעצמם. לא כפופים ושחוחים תחת אלפיים שנות נדודים, השפלה וגלות".
אלה הן מחשבותיו של אלון רגב, הנבל בספרי "בוגד", ש־30 שנים לפני כן, ביודעין ובכוונה, חצה את רוביקון הבגידה, התייצב בשגרירות ארה"ב ברומא והצהיר בפני קצין ה־CIA שהוא רוצה לעבוד עבורו.
הבגידה היא מהעבירות החמורות ביותר בספר החוקים הישראלי, וכך גם בספר החוקים של רוב מדינות העולם. סיוע לאויב בזמן מלחמה, המופיע בחוק העונשין תחת הפרק שכותרתו "בגידה", נושא לצידו עונש מוות או מאסר עולם, וזהה בחומרתו רק לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הבגידה היא הטאבו הגדול, העצום, אחד הדברים האחרונים שאסור אפילו להתקרב אליהם.
מה נאמר על גרמני שפעל נגד המשטר הנאצי, או על רוסי שפעל נגד משטרו הרצחני של סטלין (או פוטין)? על דרום־אפריקני שפעל נגד משטר האפרטהייד? האם הוא בוגד, או אדם אמיץ המחרף נפשו נגד עוול נוראי?
אבל האם שיתוף פעולה עם האמריקנים הוא באמת בגידה? הרי ארה"ב היא האומה הניצבת לצידנו מאז קום המדינה, תומכת בנו מדינית וכלכלית, מספקת נשק מתקדם, נחלצת לעזרתנו בעת מצוקה. באוקטובר הארור שלחה ארה"ב כוחות צבאיים לאזורנו כדי להרתיע אויבים פוטנציאליים מהצטרפות לחמאס. את דיפלומטיית נושאות המטוסים ליווה נשיא ארה"ב באיום Don't!, ומול החות'ים בתימן והמיליציות העיראקיות אמריקה נלחמת בפועל את מלחמתנו. אז אולי שיתוף פעולה עם ה־CIA אינו בגידה?
לבגידה, גם אם היא נדמית כבגידה לייט, יש מחיר. בספר "בוגד" נפל רגב בידי קצין CIA, שהיה מרגל של השטאזי המזרח־גרמני. מרגע זה עבד בפועל עבורם, ובהמשך עבור הקג"ב בגלגוליו השונים. בימים שבהם הרוסים הם בעלי ברית קרובים של אויבי ישראל, הריגול עבורם הוא הריגול החמור ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כך, עולם המראות של הריגול נוטל את השליטה מהבוגדים והופך אותם לכלי משחק בידי כוחות גדולים ואכזריים. לכן החוק אומר: אל תתקרב בכלל לגדות הרוביקון. כל השאר הוא טיעונים לעונש.
מפירים את האיזון
מה מניע אדם לבגוד בארצו? בתורת הריגול, אם אפשר לקרוא לה כך, קיים המושג MICE, שמאגד את ארבעת המניעים הקלאסיים לבגידה: money, ideology, coercion, ego - כסף, אידיאולוגיה, כפייה ואגו. נוסף עליהם, כמובן, יש עוד מניעים.
הבוגד הבדיוני רגב אמנם התבכיין על דלותה של ישראל, על אנשיה המזיעים, על כך שאין בה עונות שנה, אבל אם מעמיקים מעט מזהים את רצונו להשתייך לאומה רבת עוצמה, להיות חלק ממשהו גדול ממנו, להתרפק על מישהו שיוכל להגן עליו ולהנחותו לעבר משמעות עמוקה יותר מכפי שהצליח למצוא בחייו.
כשדנים בבגידה, אולי מעניין יותר לבחון דווקא את הכוחות שעוצרים ומרסנים אדם מלעשות זאת. הזדהות עם המדינה, שייכות לארגון, נאמנות לחברים, תחושת בושה, מורא החוק ועוד כהנה וכהנה כוחות המחברים אדם למדינתו, לקהילתו, למשפחתו ולחבריו. כשאדם מרגיש נבגד על ידי מדינתו (או הארגון שבו הוא משרת, או על ידי האנשים הקרובים לו), מוסרים החסמים שעוצרים אותו.
כך, מדינה המתרחקת מהאידיאל המקורי שלה, ואשר השלטון בה הופך לא דמוקרטי, מושחת או אכזרי כלפי אזרחיו - מקטינה את ההזדהות עימה. במצב כזה יהיו כאלה שמצפונם יחייב אותם לנקוט פעולה, אפילו אם באופן פורמלי היא תיחשב לבגידה. מה נאמר על גרמני שפעל נגד המשטר הנאצי, או על רוסי שפעל נגד משטרו הרצחני של סטלין (או פוטין)? על דרום־אפריקני שפעל נגד משטר האפרטהייד? האם הוא בוגד, או אדם אמיץ המחרף נפשו נגד עוול נוראי?
קציני המודיעין הרוסים, שגייסו בשנות ה־30 את רשת המרגלים המפורסמת באוניברסיטת קיימברידג', טענו משהו דומה. בריטניה, לדבריהם, לא הפכה למפלצת. היא פשוט נעשתה לא רלוונטית. קם בעולם כוח נורא, הפשיזם הנאצי, ויש רק כוח אחד היכול להילחם בו - בריה"מ הקומוניסטית. ועכשיו, אנגלי פריבילגי שכמוך, אתה תחליט אם לעמוד מהצד או להצטרף למאבק. אינך בוגד בארצך, אתה נלחם בפשיזם יחד עם האומה היחידה שיכולה לנצחו.
טיעון מבריק נוסף מבית היוצר של המודיעין הסובייטי היה הצורך באיזון אסטרטגי כדי להציל את העולם מכיליון. לאחר שארה"ב פיתחה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נשק גרעיני (ואף המחישה את עוצמתו האדירה בהפצצת הירושימה ונגסקי), הבינה בריה"מ שעליה לסגור את הפער במהירות. הטיעון המרכזי שהעלו הרוסים בפני מדעני האטום שאותם ביקשו לגייס כמרגלים היה שאם לא יהיה איזון כוחות גלובלי, האמריקנים יובילו להשמדת העולם. טיעון זה, בווריאציות שונות, משמש קציני מודיעין עד היום.
וכאן, גם התאווה לסלבריטאות משחקת תפקיד. אנשים רבים מחפשים את אור הזרקורים, את דקות התהילה. תשוקה זו מקבלת אופי פרוורטי אצל בוגדים. הם רוצים להיות באור הזרקורים, גם אם אלה זרקורים נסתרים. אולג גורדייבסקי, קצין קג"ב שגויס על ידי המודיעין הבריטי, היה זקוק לקהל שלו - בתחילה, קובץ המפעילים שהשתוקקו למוצא פיו והעניקו לו תחושת כבוד והערכה, ובהמשך נשיא ארה"ב רונלד רייגן וראשת ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר בכבודה ובעצמה, שהעבירה אליו שאלות ונפגשה איתו פנים אל פנים. כך גם אדוארד סנודן, שזכה לפרסום עולמי, וקים פילבי, שטיפס ממועדון יוקרתי אחד למשנהו (בית ספר פרטי, אוניברסיטה יוקרתית, ארגון ביון נחשב) עד שהתקבל למועדון שרק מעטים זכו להיות בו - מועדון מרגלי הצמרת שהופעלו על ידי הקג"ב בתוככי ה־MI6. זוהי סלבריטאות המתובלת במגלומניה, ובימים אלה דומני שכוחו של מניע זה רק גובר.
מה פרויד היה אומר?
לאחרונה ראה אור "בגידה בממלכת הסוד", מאת שלמה פלד ואילן דיאמנט (הוצאת מטר), שניהם פסיכולוגים (האחד קליני והאחר ארגוני) ששירתו במערכת הביטחון הישראלית. הספר צולל אל נפשם של בוגדים מפורסמים, ובהם קים פילבי, גאי ברג'ס, רוברט הנסן, מרקוס קלינברג, אודי אדיב, מרדכי ואנונו, אדוארד סנודן, ומנסה לפענח את מניעיהם ולזהות את המשותף ביניהם.
בין השאר, דיאמנט ופלד חותרים לפענח את תעלומת מניע הבגידה, תוך שימוש במושגים פסיכולוגיים. כך הם מנתחים את בגידתו של גאי ברג'ס, סטודנט מבריק באוניברסיטת קיימברידג', דיפלומט מבריק במשרד החוץ הבריטי, הומוסקסואל מוצהר ומרגל בשירות בריה"מ: "חיים כפולים כבוגד מאפשרים לחיות בפיצול בין העולמות ולייצר את ההגנה הפסיכולוגית הטובה ביותר מפני קשר סימביוטי, כמו זה שהיה לברג'ס עם אמו. בנוכחות של אם שאינה מרפה מאחיזתה הרגשית, הפתרון המתאים בחייו הבוגרים היה להתכחש ולהימנע מקשר אינטימי מחייב ויציב".
או במקרה של רוברט הנסן, איש FBI קתולי, סוטה מיני ומרגל עבור בריה"מ: "הדינמיקה הנפשית של הנסן חושפת מאפיינים מהותיים לבגידה. מרכיב אחד מצוי בעמדת הבוגד 'המתערטל' לפני מפעיליו, שדרכם הוכיח לעצמו: 'אני גבר בעל יכולות וערך'. התנהגות זו הפכה להתמכרות כפייתית בצורך לשיקוף ולאישור 'גבריותו' על ידי מפעיליו. זה היה ניצחונו על הכוחות שהשפילו וזלזלו בו (...) באופן פרדוקסלי למדי הוא הפעיל את 'הנשק הסודי' שלמד מאביו - הקטנת הערך של האחר כאמצעי להגברת הערך של עצמו".
כאן עולה השאלה המתודולוגית והאתית, האם נכון לעשות ניתוח פסיכולוגי לאדם שלא פגשת מעודך? ומהי מטרת הניתוח? אם מדובר בהבנה בדיעבד של אדם שהפך לבוגד - המונחים הפסיכולוגיים תורמים להמשגה מעניינת ולהעמקה מרתקת במניעיו. אם הם אמורים לתמוך במודל שיזהה מראש אנשים המועדים לבגידה, הדבר נראה לי יומרני וחסר ערך.
נכון ששירותי ביון עורכים אבחונים פסיכולוגיים למועמדים להצטרפות לשורותיהם, וכשהם מזהים פתולוגיות - המועמדים נפסלים. אבל מספר גדול מאוד עובר את האבחונים בהצלחה. לו היו פוסלים מראש כל מועמד שיש לו עניין עם דמות אב או אם, היו פוסלים 999 מתוך 1,000 שמעולם לא היו מתקרבים אל מחוזות הבגידה.
ומן הצד השני, ניתוח פסיכולוגי עשוי לתמוך במאמציו של גוף ביון לגייס מרגלים במדינת אויב. קציני האיסוף שתפקידם גיוס מוכשרים לזהות מניעים וחולשות, ולנצלם כדי לדרדר את האובייקט, להשתלט עליו, לגייסו כמרגל ולהפעילו לצורכיהם. ייתכן מאוד שפסיכולוג שילווה את תהליך הגיוס יוכל ללחוש על אוזנו של קצין האיסוף ולמקדו במהלכיו, או להמשיג בשפה מקצועית דברים שהקצ"א רק מרגיש. אבל אין זו נוסחת קסם. הניתוח הפסיכולוגי עשוי לתמוך ולכוון, אבל עיקר כוחו הוא בניתוח בדיעבד, מעניין ומעשיר ככל שיהיה.
עולם הבגידה מורכב ומתעתע, ו״בגידה בממלכת הסוד״ מציע הסתכלות אחת מני רבות בעולם אפל זה. הניתוח הפסיכולוגי מרתק ומסייע להמשגה, אך עיקר כוחו בניתוח בדיעבד של מקרים פרטניים וצריך לזכור שאין הוא חזות הכל. ועדיין, למרות מגבלותיו, מדובר בספר חשוב, שצריך למצוא את מקומו בכוננית הספרים של כל מי שמתעניין בריגול, בבגידה ובנפש האדם.
