"ההבדל בין אדם חזק לאדם חלש הוא להמשיך לנסות" (וודרו ווילסון).
טיפול רשויות המדינה ב־130 אלף האזרחים מהצפון מהדרום שהפכו לפליטים בארצם, חושף לא מעט תקלות שהיו פה עוד לפני המלחמה, וביניהן המחדל המקיף, המתמשך ובעיקר המרגיז הנוגע לטיפול בדיור הציבורי. מדובר במאגר הדירות הנרחב שיכול היה לשרת את המדינה גם היום, בשעת חירום, אבל לא פחות מכך בימי שגרה. נדמה כי במסגרת אותו תהליך מתסכל, החליטה המדינה לחסל את מוסד הדיור הציבורי ומאז 7 באוקטובר רק הלכו והתרבו הבעיות בתחום זה - למרבה הצער עדיין ללא מענה.
משנת 2010 ועד היום פורסמו לפחות שישה דוחות שונים מטעם מבקר המדינה על הדיור הציבורי, כאשר בכל אחד מהם נחשפה עוד זווית של ההזנחה הפושעת כלפי אוכלוסיות חסרי הדיור. להלן רשימה חלקית: דירות מוזנחות והרוסות במצב מסכן חיים, שחיתות והעברת דירות לגורמים פוליטיים, נכסים שעומדים ריקים, תור ממתינים שנמשך על פני שנים ארוכות, גזל כספים שנועדו לרכש, ייבוש תקציבים, דירות שאינן מונגשות לנכים וסיוע מועט מדי בשכר הדירה החודשי.
גם רשות המחקר של הכנסת הוציאה דוחות רבים שחושפים את גודל המחדלים בדיור הציבורי, ובהם היא מונה את התקלות שהזכיר המבקר לצד כמה נוספות, כמו נפגעות אלימות חסרות דיור או קשישים וניצולי שואה שממתינים לפתרון הוגן עבורם. גם בנק ישראל, באופן די נדיר, פרסם מספר דוחות שקוראים לממשלה לשנות את מדיניותה - לרכוש יותר דירות בכל רחבי הארץ ובפרט באזור המרכז, ולחזק את הדיור הציבורי כדי לסייע למי שזקוק לו כל כך.
קריטריונים משמרי עוני
בישראל יותר מ־30 אלף משפחות זכאיות לדיור ציבורי - מספר כמעט בלתי נתפס, “אבל גם הנתון הזה אופטימי מאוד ואינו משקף את המציאות", אומר דני גיגי, יו"ר פורום הדיור הציבורי. לדבריו, זכאות אינה בהכרח משקפת מי עני יותר ולכן רבבות משפחות עניות, על אף שאין ביכולתן לרכוש דירה או לשלם שכירות, לא עומדות בקריטריונים לזכאות ולא נכללות בנתונים המתפרסמים: “מדובר בכ־190 אלף משפחות המקבלות סיוע בשכר דירה זעום שנע בין 700 ל־1,200 שקלים, ויש עוד מאות אלפי משפחות שגם את הסיוע הזה לא מקבלות בגלל חוסר יכולת למצות את זכויותיהן".
בקבוצת הממתינים לדיור ציבורי וחסרי קורת הגג אפשר למצוא בין היתר אימהות חד הוריות, נשים נפגעות אלימות, נכים, פגועי נפש, אנשים עם מוגבלויות וקשישים. אבל כאמור, בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל דיור ציבורי לא אמור להיות רק “למסכנים" כי מעבר לקבוצות אלו יש גם מאות אלפי משפחות עובדות שלאור עליות מחירי השכירות אין באפשרותן לעמוד בתשלומים ובלי סיוע משמעותי של המדינה הן עלולות לקרוס אל מעגל העוני. פתרונות הדיור שהציעה המדינה עד היום מתאימים אך ורק לעשירונים הגבוהים שיש להם הון עצמי ושכר גבוה, ואין כיום שום תכנית דיור שמותאמת לעשירונים 6-1, שהם הנפגעים העיקריים - פעם אחת ממשבר הדיור, ופעם שנייה מהמחסור העצום בדיור ציבורי ומאוזלת היד של המדינה.
הדיור הציבורי בישראל הוא לפי המודל הסוציאלי ולכן במהותו מיועד לאנשים עניים, ולפי משרד השיכון העניים ביותר. אלא שבפועל, הקריטריונים נקבעו על ידי נציגי המדינה ורק על פי פרמטר אחד - המלאי. כלומר, ככל שהמלאי הלך והצטמצם כך גם הקריטריונים לזכאות הלכו והוקשחו, ומספר הזכאים לדיור הציבורי הלך ופחת. “הבעיה המרכזית בקריטריונים לזכאות היא שהם כל כך אקראיים שאין בהם שום הגיון", טוען גיגי. כך למשל, אחד התנאים ההכרחיים למשפחה לקבל זכאות הוא מספר הילדים: הורה לשלושה יכול להגיש בקשה לזכאות, בניגוד למשפחות עם שני ילדים ומטה, גם אם מדובר במשפחה ענייה.
עוד תנאי קשור בנכות: מי שמרותק לכיסא גלגלים רשאי להגיש בקשה לזכאות ואילו בודדים בעלי מוגבלות נפשית או מוגבלויות פיזיות אחרות אינם זכאים, ללא קשר לרמת ההשתכרות שלהם. ככלל, לא עורכת המדינה “מבחני הכנסה" אלא מסתמכת על נתונים של ביטוח לאומי. אחד התנאים להיות זכאי לדיור ציבורי הוא קבלת הבטחת הכנסה או השלמת הכנסה, מה שמייצר עיוותים רבים כי גם זה לא בהכרח משקף את המצב הכלכלי של משפחה.
אותם קריטריונים שקבעה המדינה מעודדים למעשה עוני ופוגעים ביכולת של משפחות לצאת מהמעגל הזה. העובדה שתנאי מרכזי לקבלת זכאות לדיור ציבורי הוא לא לעבוד או לעבוד במשרה חלקית, מקוממת ולא צודקת בשעה שבעולם הגישה היא הפוכה - דווקא מי שמנסים להשתכר בזכות עצמם זוכים לעדיפות ולהנחות משמעותיות בשכר הדירה בדיור הציבורי.
גם העובדה שדורשים מאימהות חד הוריות להביא לעולם יותר ילדים כדי לקבל עדיפות לדיור ציבורי מקוממת לא פחות ומסלילה אותן להיות עניות יותר ולהעביר זאת לדור הבא. על פי עדויות שהגיעו אלינו מנשים רבות שהגישו בקשה לזכאות, נאמר להן על ידי פקידי המדינה האחראים על דיור הציבורי “שיעשו עוד ילד כדי לקבל זכאות". וכל זה בכלל מבלי לדבר על רבבות אזרחים בודדים עם בעיות נפשיות שבכלל לא מתקרבים לתנאי הזכאות, ולכן היכולת שלהם לשקם את חייהם היא אפסית.
לאן הלך הכסף?
הבנייה בדיור הציבורי בישראל הוקפאה כבר משנות ה־60 למרות שעד שנות ה־70 23 אחוז מהדירות היו בבעלות ציבורית ונבנו על ידי המדינה. בשיא תהליכי הבנייה הציבורית היו כאן כ־260 אלף דירות ששימשו לקליטת עלייה וניתנו לזוגות צעירים מכל המגזרים על מנת שיוכלו לבסס חיי משפחה.
אבל חיסול הבנייה הציבורית זה לא כל הסיפור, כי מסתבר שגם התקציבים והנכסים של הדיור הציבורי שהיו קיימים, כבר הועברו למטרות אחרות. היום, כאמור, יש רק 49 אלף דירות ציבוריות וכל השאר - קרוב ל־150 אלף משנות ה־60 ועד היום - נמכרו בשוק הפרטי, כאשר מרבית הכספים מהמכירה לא הוחזרו על מנת לרכוש דירות חדשות. לפי דו"ח של הכנסת, בין השנים 2011-1998 נמכרו כ־35 אלף דירות ציבוריות ורק 7% מהכספים חזרו לרכש נוסף. אם מתרגמים זאת למונחים של היום, מדובר במיליארדים רבים שפשוט התאדו ממאגר הדיור הציבורי.
הדיור הציבורי בישראל הוא, כאמור, לפי המודל הסוציאלי בעוד שבעולם נראה שיותר ויותר מדינות עברו למודל האוניברסאלי. בעוד שהמודל הראשון רואה בדיור הציבורי פתרון אך ורק למעמד הנמוך (עשירונים 3-1), המדיניות במדינות רבות בעולם נועדה לספק פתרון עד העשירון ה־6 ולכן בעצם נותנת מענה לציבורים רחבים הרבה יותר.
“הבעיה המרכזית בקריטריונים לזכאות היא שהם כל כך אקראיים שאין בהם שום הגיון", טוען דני גיגי, יו"ר פורום הדיור הציבורי. כך למשל, אחד התנאים הוא מספר הילדים: הורה לשלושה יכול להגיש בקשה לזכאות, זאת בניגוד למשפחה עם שני ילדים ומטה, גם אם היא ענייה
זאת ועוד - בעוד שבאירופה ממוצע הדיור הציבורי עומד על 12% מסך כל הדירות, והנכסים עצמם נמצאים במרכזי הערים ומתוחזקים באופן שוטף, בישראל שיעור הדיור הציבורי עומד על פחות משני אחוזים, כאשר מרבית הדירות מוזנחות ונמצאות בפריפריה.
ההתחדשות העירונית היא הזדמנות טובה להגדיל את המלאי באופן מסיבי, והמדינה צריכה לפעול בעצמה בכל בנייני הדיור הציבורי הקיימים בארץ (כולל אלה שנמכרו לדיירים) כדי להגדיל את המלאי ולחדש את זה הקיים, כדי שיהיה ראוי למגורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו