מעניין; מאיר שלו הוא סופר קונצנזואלי כל כך, אהוב ונקרא כל כך, ובכל זאת, עם צאת כל ספר שלו ניטשים בביקורות ובבלוגים קרבות חריפים. המתנגדים מתעקשים להגדיר את שלו כסופר נוסטלגי, המביט מעבר לכתפו בערגה ובמקום לעסוק בצדדים האפלים של הנפש האנושית מעדיף לכתוב סיפורים "יפים מדי". המצדדים בו יפסלו את הטענות מכל וכל ויצביעו על סיפורי האהבה המרגשים ועל הדמויות הבלתי נשכחות שברא, השלמות באי שלמותן. שני הצדדים יסכימו שהשליטה הווירטואוזית בשפה, החן וההומור המאיר שלוויים - הם משהו שקשה לעמוד בפניו.
לא בטוח שספרו החדש, "שתיים דובים", יגרום למי מהצדדים לשנות את דעתו. הנה עוד תוצר ספרותי כתוב לעילא, סאגה משפחתית הממוקמת בנוף המוכר של המושבה, לידות, מיתות, תשוקות וחולשות אנוש מרכיבות סיפורי חיים רב דוריים הנשזרים זה בזה לכדי סיפור אינדיבידואלי ואוניברסלי כאחד. הכל נכון, כמובן, אבל לפני שנופלים לתבניות המוכרות, כדאי לשוב ולהתבונן ב"שתיים דובים" במבט רענן. כי נדמה שהפעם, ואולי רק הפעם, שלו הירשה לעצמו להתפרע עם המקלדת ולתת לתוצר שתחת ידו לצאת מעט עקמומי, ולכן גם יוצא דופן ומעורר מחשבה.
סידרת מפגשים בין חוקרת מגדר ובין רותה תבורי, מורה בבית הספר התיכון במושבה, מולידה מונולוג המתחקה אחר אירוע משפחתי שאירע 70 שנים קודם לכן, רצח שעד כה דובר עליו רק בלחישה. אך הגורל מותח קו אכזר בין סיפור העבר ההוא ובין סיפור אהבתם הגדולה של רותה ובעלה הראשון איתן, ודוחף אותה לחשבון נפש עצמי ומשפחתי, שבו ידידות בין גברים, חטאים ועונשם, אהבה וגעגוע מתערבבים זה בזה.
המונולוג המתמשך של רותה - מורה לתנ"ך המרשה לעצמה לחרוג מהמקובל ולהיוותר עוף מוזר ופרוע גם בבגרותה, נוסף על היותה אישה בודדה, שבעלה לא החליף עימה מילה יותר מ־12 שנים - מתאפיין בדחיפות, ברצון כמעט בלתי מתחשב של אישה החוזרת ומצהירה על עצמה כי "אין לי חברות", לשטוח לא רק את סיפור חייה, אלא את סיפור המושבה כולו לפרטיו באוזני מאזינתה המסויגת.
הטקסט של רותה, אם כך, מצהיר על עצמו, ואפילו תובע מדי פעם, להיסחף לסיפורים צדדיים, הבחנות לשוניות ואסוציאציות פרועות. זהו טקסט שחוזר על עצמו, נע בין פטפטני לעודף, חגיגי ומלוכלך וגם, כפי שנהוג היום לומר בסלנג העדכני שלו קשובה רותה, המלהטטת בשפה העברית - קצת חופר. הוא בן דוד חורג לטקסטים הקלאסיים של שלו, המבצבצים בפרקים מפי מספר כל יודע, שבהם גם החידודים והחוכמות ארוגים לתוך עלילות קצובות שבנויות לתלפיות.
העובדה ששלו בחר בדמותה של רותה כמספרת מבדלת מלכתחילה את יצירתו זו. הורגלנו לפגוש בספריו נשים כמעט גדולות מהחיים, נשים מרוחקות, בלתי מושגות, המתוארות מפרספקטיבה של מספר בגוף ראשון, נשים שלעיתים קשה להזדהות עימן. כאן קשה שלא להזדהות לפחות עם אחד ממאפייניה של רותה או שלא להרגיש שנתקלת בבת דמותה בעבר: מודעות יתר והיעדר מודעות בכפיפה אחת, הומור, אימפולסיביות ותשוקה - שהופכים אותה לדמות בשר ודם; זו דמות שמעדיפה להישאר נאמנה לעצמה ונאמנה, בסופו של דבר, לסיפור, על עקמומיותו ועל אף הקושי לספרו. עיקרון זה, ששואף להיות ליבו של הסיפור ניכר גם בשמו של הרומן: "שתיים דובים" לקוח מתוך סיפור אלישע מספר מלכים ב', "שגיאה יפה", מכנה זאת המורה רותה בתגובה על תמיהתו של תלמיד; "יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה שכזאת".
אך האם אפשר, אם כן, להתייחס ל"שתיים דובים" כסיפור שונה ומשונה, החותר תחת היסודות שמהווים בימים כתיקונם את יצירתו של שלו, יצירה שנימתה וסגנונה כה מגובשים ומוכרים לקוראיו הרבים? כן ולא; אם לדייק, "שתיים דובים" הוא כמו מבנה קלאסי שעליו נבנתה קומה ססגונית: כמו ביתר ספריו, תשתיתו היא המיתוס, בין אם מדובר במיתוס של העלייה, המושבה או המשפחה.
מעשי האבות, על גבורותיהם ושגיאותיהם, יופיעו תמיד אצל דור הבנים ויקבעו את גורלם. מבנה זה של המיתוס מעניק לסיפוריו של שלו את כוחם ואת עוצמתם, אך בה בעת עלול לחצוץ בינם ובין הקורא. נוסף על כך, הספרות חוזרת ומגלה כי בבסיסו המיתוס הוא גברי - סיפורים שכתבו גברים על אודות גברים אחרים. גם "שתיים דובים" אינו חורג מנקודת מוצא זו. למרות נוכחותה של המספרת בסופו של דבר לפנינו סיפור על גברים שאוהבים ושונאים, נוקמים ומנחמים, רוצחים ומאמצים זה את זה, והנשים יכולות להשתגע ולצעוק או להמתין לגברים שלהן, לעיתים לנצח, אבל בצד.
ועם כל זאת, לקראת סוף הסיפור פוער שלו פצע: סיפור קצר אך קשה לקריאה, אשר מופיע לקראת סופו של הרומן. הוא חלק בלתי נפרד מהמיתוס, אך אינו נענה לחוקיו, ולכן אינו מרוחק ונשגב וחתום. ממשיך לדמם ולדלוף, גם עם תום הקריאה, הסיפור הזה מזכיר שבסופו של דבר, גם קריאה של סופר מוכר ומגובש עשויה להיות מפתיעה.
שתיים דובים / מאיר שלו; עם עובד, 369 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
