הדנ"א של הליכוד

האלמנט הבולט ביותר לקראת הבחירות למוסדות הליכוד ביום ראשון הקרוב הוא היעדרותו הכמעט מוחלטת של ראש הממשלה מהסיפור הזה. כאילו קרב היצרים והמתחים שמתחולל במפלגתו עובר מעל ראשו ולא נוגע לו. מאז ומעולם לא אהב נתניהו את ההתעסקות המפלגתית. תמיד נגרר אליה בחוסר חשק מופגן וברגע האחרון, ואם אפשר אחרי הרגע האחרון - עוד יותר טוב.

ניצחונו של דני דנון בקרב על ראשות ועידת המפלגה שיחק יפה לידי מתנגדי נתניהו, בתוך הליכוד ומחוצה לו. רק לפני כמה שבועות התלוננה ציפי לבני באוזני ראש הממשלה שירגיע את ה"דנוניזם" בליכוד, ועכשיו הדנוניסט הראשי השתלט על המנגנון. אם היתה עדיין יו"ר האופוזיציה, יו"ר מפלגת התנועה כבר היתה עושה מטעמים מהעניין הזה. 

יממה אחרי ניצחונו היה צריך דנון לבלות בוקר שלם לצידו של נתניהו במהלך תרגיל חטיבתי של גולני ברמת הגולן, אבל דנון העדיף לבטל את השתתפותו ברגע האחרון - יש לו עוד מערכת בחירות על הראש, על ראשות המרכז, והוא צריך להישאר מרוכז. הבלבול סביב השאלה אם עדיף לו להצטייר כמועמד הלעומתי לנתניהו או ככזה שדווקא יידע להסתדר איתו - היכה גם בו. סביר להניח שעד לרגע זה, אם יישאל, יתקשה לתת תשובה ברורה אם תמונות שלו מסתודד עם נתניהו על רקע חיילים וטנקים היו משרתות אותו או מזיקות לו. 

הדנ"א הליכודניקי מביא לכך שאת המנהיג אפשר לתקוף רק עד גבול מסוים. מי שחוצה אותו - מגלה בדרך כלל שאיבד בדרך את הפעילים.

מיקי איתן, למשל, לא נזהר מספיק כשהחליט להתמודד נגד נתניהו על ראשות הוועידה והחל לתקוף אותו בחריפות מעל כל במה, כולל התחייבות שיחזיר את הכוח למרכז על חשבון המתפקדים על ידי קביעת רשימת הליכוד לכנסת. הפעילים, בתגובה, הראו לו את הדרך החוצה.

דנון תקף אף הוא את דרכו של נתניהו, אולם במקביל הקפיד בכל נאום להביע תמיכה בראש הממשלה - וכך התברג לחמישייה הראשונה. 

זה לא מקרי שמפלגת הליכוד החליפה ב־65 שנים ארבעה מנהיגים בלבד, בעוד במפלגת העבודה, לצורך השוואה, מכהנים בתפקידים רשמיים רק היום חמישה מראשיה (שמעון פרס, שלי יחימוביץ', פואד בן־אליעזר, עמרם מצנע ועמיר פרץ). 

שלא כמו ראשי מפלגות אחרים שאיבדו בניגוד לרצונם את השליטה על השטח - ציפי לבני שהודחה מראשות קדימה, אהוד ברק שנאלץ לפרוש, ואלה רק דוגמאות מהקדנציה החולפת - נתניהו עושה זאת במודע ומבחירה. משום כך גם הדרך לשיקום מצבו תלויה, כך נראה, רק בו. 

"מאז נבחרתי להיות ראש ממשלה", אמר השבוע בשיחה סגורה, "אני מקדיש 70 אחוז מהזמן לענייני ביטחון. 20 אחוז לענייני כלכלה, ורק עשרה אחוזים לעניינים אחרים. העניין הפוליטי חשוב", אמר נתניהו, "והקשר עם הפעילים גם הוא חשוב". לדבריו, זה בריא במפלגה דמוקרטית, שההנהגה נמצאת בקשר עם השטח, ואני מתכוון לתת תשומת לב לכך.

רעיונות מפוטין

אחד המסרים הבולטים של דנון הוא שלילת האיחוד עם ישראל ביתנו, בדיוק כפי שהתנגד בזמנו לצירוף אהוד ברק ומפלגת העצמאות. נתניהו משתמש בדוגמה של ברק כהוכחה לכך שכמו שאז היה מדובר בספין, כך גם עכשיו.

"לא יהיה איחוד עם ישראל ביתנו", אמר השבוע נתניהו לגורמים פוליטיים, "זה הכל עורבא פרח". על פי חוקת הליכוד זה כלל לא אפשרי. כדי שזה יקרה, צריך שיגיעו 2,600 חברי מרכז לקלפי ויצביעו בעד. מתי בפעם אחרונה הגיעה כמות כזאת של אנשים לכינוסי המרכז?

לשאלה היכן עובר הגבול של דנון, מתי הוא מתכוון לעשות צרות לנתניהו ומתי ליישר עימו קו, הוא משיב בפשטות: תהליך מדיני זה משהו שמקובל על כולם. אף אחד לא מעריך שיהיה באמת הסדר בסופו של דבר. אולם אם וכאשר נגיע לשם באורח פלא, שם כבר ננסה להפעיל ברקסים באמצעות מרכז הליכוד.

לנתניהו יש תשובה גם לזה: משאל עם. לדבריו, כל הסכם, אם וכאשר יגיע, יובא לאישור העם. לכן גם מרכז הליכוד יישר בסופו של דבר קו עם העניין הזה. 

את הנושא השנוי ביותר במחלוקת בליכוד - איזה גוף יבחר את חברי הכנסת - מעדיף דנון להשאיר לאחרים. נתניהו רוצה ועדה מסדרת, ואילו אחרים רוצים להחזיר את הכוח למרכז. פעילים נוספים מעוניינים להשאיר את המצב הקיים, כלומר בידי המתפקדים. בתווך יש הצעות נוספות, כגון הקמת גוף של 10,000 חברים, הכולל את חברי המרכז ומועצות הסניפים. ויש גם אפשרות לפצל את ההצבעה: חלק ימונו על פי שיטה אחת ואחרים על פי שיטה אחרת ועוד. 

נתניהו עדיין לא קיבל החלטה בעניין, וכשיקבל לא ימצא יו"ר מרכז עוין כפי שמתארים. יותר מכך, ההערכה המפוכחת ביותר היא שנתניהו עצמו הצביע לדנון ביום שלישי ומתכוון להצביע לו גם ביום ראשון. כשהאלטרנטיבה השנייה היא מיכאל פואה, יועצו של משה פייגלין, אפשר גם להבין למה. 

מלבד ההתמודדות על ראשות המרכז, התמודדות מעניינת נוספת היא על ראשות המזכירות. מבחינת גדעון סער וגלעד ארדן עשויה זו להיות התמודדות מכרעת ביותר. ישראל כץ, שצפוי לנצח, מתכוון להקים ועדת חקירה לבדיקת כשלי הליכוד בבחירות האחרונות, כשסער וארדן היו ראשי המטה. 

לצערם של סער וארדן, המועמדת היחידה שהסכימה להתמודד נגד כץ היא מירי רגב, אבל איך אומרת האמרה הצבאית הידועה: בעיתות מצוקה מנסים לירות גם עם מטאטא. סילבן שלום, אגב, שנחשב גם הוא לאחד ממתנגדי כץ, החליט למשוך את ידו מכל העניין ולא להתערב.

השבוע נזכר כץ בסיפור ששמע לפני כמה שנים. לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין יש תוכנית רדיו שבה הוא נוהג אחת לתקופה להשמיע את הגיגיו ובעיקר להעביר את מסריו. אחרי מלחמת לבנון השנייה התייחס פוטין לנעשה בישראל וקבע כי כעת, אחרי הכישלון בניהול המלחמה, יועמדו אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ למשפט. 

כך זה בעולם המושגים של פוטין, אמר כץ, אם מישהו נכשל - אוטומטית הוא מובא למשפט. אז אני רוצה להרגיע את חבריי השרים. אף אחד לא מתכוון להביא אותם למשפט. אבל לקחים צריך להפיק וועדת בדיקה קום תקום. 

הבחירות למוסדות הליכוד הוציאו מהבוידם כמה דמויות מעניינות. איוב קרא למשל, שמתמודד על מקום בוועדת החוקה, או אלי גבאי, שמתמודד על ראשות לשכת המפלגה. גבאי סבור שבשל העובדה שאינו מכהן כח"כ יהיה לו את כל הזמן שבעולם לעסוק בענייני הלשכה. הוא גם מתכוון לקיים דיונים של הלשכה בפריפריה.  

גבאי מתמודד לתפקיד נגד זאב אלקין. הלשכה נחשבה עד היום לגוף האנמי וחסר החשיבות ביותר בליכוד. אולם לאלקין יש תוכניות מרחיקות לכת. בין השאר הוא מתכוון להקים ועדות אידיאולוגיות שיעסקו בנושאים שונים וינסחו את מצע הליכוד. אפשר להניח שבהנהגת אלקין הלשכה לא תכניס למצע הליכוד את פתרון שתי המדינות. 

המלל של המל"ל

בתדרוך הארוך והמפורט שהופץ השבוע נגד ראש המועצה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, על ידי גורם עלום, יצא גם פרט אחד צורם, שהעמיד את הדיווח כולו בספק: עמידרור הדליף חומרים לתקשורת. אנשים המכירים היטב את האיש לא ידעו אם לצחוק או לבכות. הרי האיש לא היה מדליף אפילו את מידת הנעליים שלו, גם אם היו תולים אותו מהאוזניים. 

משהו מוזר בהתנהלות המל"ל. בניגוד למשרד החוץ, שבו הדיפלומטיה נר לרגליו, ולכן אין פלא שניירות העמדה שמספקים גורמי המקצוע במשרד יתמכו בכל עמדת ויתור ישראלית, המל"ל היה אמור להתנהל אחרת. במשרד החוץ לא קיבלו באמת את ליברמן ולא חדלו מלתדרך נגדו. היום, אגב, הם עושים את אותו הדבר לאלקין. 

אבל את המל"ל הקים עוזי ארד בשנות ה־90. את מעמדו הוא שידרג בעקבות ועדת טירקל בקדנציה הקודמת, וכעת מנהל אותו עמידרור. שניהם לא בדיוק אנשי שמאל. ובכל זאת, כמעט כל המסרים שיוצאים מהגוף הביטחוני הקרוב ביותר לראש הממשלה, לא היו מביישים את המצע של מרצ: נגד הכרזה על בנייה ב־E1, קביעה כי הבנייה בהתנחלויות מזיקה, בעד ההתנצלות לטורקיה ועוד. 

למישהו העניין הזה חרה והוא כנראה החליט להוציא את תסכולו על עמידרור. לראיה: כל המתקפות עליו באו מימין.

אחר כך ניסו אחרים, או אולי אותו אחד, להאשים את עמידרור בניגוד עניינים על רקע עסקי הגז. לפני מינויו לראש המטה לביטחון לאומי, עמידרור ייעץ לחברות הגז. הפעם זה כבר לא פוליטיקה, אלא עניין של אתיקה. על זה עמידרור לא יכול היה לשתוק. גם נתניהו, בניגוד לרושם שיצרו ידיעות שמשהו קרה ביניהם, הביע זעם בשמו.

בלי בדיחות דוד לוי

רובי ריבלין נמצא בעיצומו של קמפיין על כס הנשיאות כבר כמה שנים. מאחר שהוא עצמו אינו מעוניין להיות מועמד הליכוד לתפקיד, הוא כנראה גם לא יהיה.

בינתיים בכירים במפלגה ממשיכים לסמן את דוד לוי כמועמד פוטנציאלי. בשבוע שעבר נכתבו כאן דברים, שמהם היה אפשר להבין כי יש בעיה בריאותית שמונעת מלוי להתמודד, אבל המציאות שונה לחלוטין. 

בריאותו של לוי עומדת לו, וכך גם חדות מחשבתו, והוא אף מצליח למצוא לעצמו תמיכה מחוץ לשורות הליכוד.

כך למשל נמצאים ברשימה יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שמוגדר כתומך נלהב (בתו של לוי היא ח"כית במפלגתו), וגם ראש עיריית מודיעין חיים ביבס, מקורבו של נתניהו.

למרות כל אלה, לוי עצמו טרם החליט. הוא שוקד על כתיבת ספר, המגולל את סיפורה של המדינה מזווית אישית. יש לו הרבה מה לספר, אבל מי שמתגעגע לבדיחות דוד לוי - מוטב שיחפש בספר אחר. לוי מתייחס לספר ברצינות רבה ובאופן זה הוא כותב אותו. 

בינתיים, המועמדים האחרים לא שוקטים על השמרים. בתקופה האחרונה נפגש בנימין (פואד) בן־אליעזר עם לא מעט ח"כים, ובכוונתו להמשיך בפגישות כדי לקדם את מועמדותו. גם דליה איציק, שכבר אינה בכנסת, הרימה כמה טלפונים לח"כים ממפלגות שונות, כנראה כדי לבחון את מצבה במירוץ זה. 

בית שמש מתעוררת

אחת ממערכות הבחירות המסקרנות בבחירות המוניציפליות הקרובות תתקיים בבית שמש. שלא בטובתה הפכה בשנים האחרונות העיר הזו לסמל להתגוששות בין חרדים, דתיים וחילונים, כשמדי פעם צצים ועולים סיפורים על אפליה, הדרת נשים, וגורמים קיצוניים שמשתלטים על סדר היום העירוני ולעיתים הארצי. 

לא פחות משבעה מועמדים מנסים לכבוש את לשכת ראש העיר. השבוע הכריזה מפלגת הבית היהודי על מועמדתה לתפקיד - עליזה בלוך. רבים בציבור הדתי־לאומי התפלאו על כך שהבית היהודי בחרה דווקא באישה כמועמדת בעיר החצי חרדית, ורבים הודיעו כי לא יתמכו בה. ההערכה היא כי הכוונה להפוך את בלוך לסמל המאבק הדתי בעיר, כמעין אנטיתזה לדיכוי הנשים שהתגלה בה. 

אישה אחרת בעיר, הדסה מרגוליס, שהפכה גם היא לסמל בעל כורחה כשבתה נעמה ספגה קללות ויריקות בדרך לבית הספר, תומכת במועמד אחר - אלי כהן, סמנכ"ל חברת מקורות. 

יועץ התקשורת של בלוך הוא אמיר דן, ואחד ממקורביה הבולטים הוא רענן דינור. שניהם עשו קילומטרז' ארוך עם אולמרט. לא פלא שמתחריה תוהים אם אהוד אולמרט קשור לעניין. 

לפני חודש נחשף כי נפתלי בנט נפגש בחשאי עם אולמרט, אולם תוכן הפגישה לא נחשף עד היום. השאלה על מה שוחחו השניים, בעלי תפיסות כה מנוגדות, נותרה תעלומה. לדברי יריביה של בלוך, אולי צריך לחפש את התשובה בבית שמש.

אמיר דן, יועץ התקשורת של אולמרט ושל בלוך, שלל מכל וכל את הדברים. "אין כל קשר בין בלוך לאולמרט", אמר, "יש לי 50 לקוחות ואולמרט הוא רק אחד מהם, אם כי הבולט שבהם". 

דן הוסיף ואמר: "לא רק רענן דינור תומך בבלוך, אלא אנשי עסקים רבים אחרים. כל ניסיון לקשור בין בלוך לאולמרט הוא ניסיון מופרך ושגוי". ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו