"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הרגעים שמרכיבים אהבה

סרט בר מצווה, yes דוקו, 21:00

,עודכן
"סרט בר מצווה". יצירה אינטליגנטית ומרגשת

"ילד אוטיסט זה עניין, דנה. זה לא 'לא עניין'...", מבטלת ברכות יעל, אמא של הבמאית, את דברי ביתה. דנה אידיסיס נטלה מצלמה והחלה לתעד את ההכנות לבר המצווה של אחיה הצעיר, גיא, נער אוטיסט כמעט בן 13. היא חזרה עם סרט תיעודי אמיץ על התמודדות משפחתית, יצירה אינטליגנטית ומרגשת שכולה אמת צרופה, פחדים קדומים ואהבה אינסופית. כשגיא נוסע ברכב ושר לעצמו "איזה אחלה עולם", באחת מהסצנות האחרונות בסרט, אי אפשר שלא להרגיש את הגולה בגרון. הרגש האצור כמעט מתפרץ בטקס עצמו, שם, כנגד כל הסיכויים - גיא מצליח להקריא את הדרשה. והנה, בלי מטח קונפטי ובלי מיליון שקלים, יש לנו זוכה.

סרטים משפחתיים נופלים לרוב לאחת משתי מלכודות. הראשונה והנפוצה יותר היא שימוש במצלמה כדי לסגור חשבונות משפחתיים. היוצר נוטל תפקיד מרכזי, לרוב כקורבן, ומפנה לאנשים שהקיפו אותו בסידרת שאלות חקרניות, במטרה להגיש בסוף כתב אישום מנומק. המלכודת השנייה היא התאהבות. יוצרים שמתעדים את עצמם ואת קרוביהם נוטים להתפתות ולסטות מהסיפור המקורי לטובת תיעוד עצמי אובססיבי, לחיטוט יתר באישי־נפשי, נוטשים את הסיבה שבגללה נטלו מצלמה מלכתחילה. אידיסיס הצליחה להימנע משתי המלכודות. היא הניחה למצלמה לצלם את החיים כפי שהם - חיים בצל האוטיזם, בבית טעון ושומר מצוות. את השאלות להוריה, יעל ובנצי, היא שמרה להזדמנויות מיוחדות, נותנת להם להשיב וגם לחמוק ממנה לפעמים. חשוב מכך, אידיסיס נמנעה מלהסיט את המצלמה לעברה, וכיוונה אותה קדימה לעבר הגיבורים שלה: אחיה והוריה. שם, הבינה היוצרת, מתחוללת הדרמה האמיתית.

באחת הסצנות הראשונות בסרט מנהלת הבמאית שיחה פילוסופית עם אחיה על טקס בר המצווה. "למה בבית כנסת זה הבנות למעלה והבנים למטה?" שואל גיא, קולו הצווחני מעיד מעט על חריגותו עוד בטרם דובר בה. טוהר ילדותי ונאיביות קסומה נובעים מהנער, הקופץ בדיאלוג מנושא לנושא, משחזר שאלות שכבר שאל בעבר, ללא נוכחות המצלמה. "האחים שלך זה הילדים של אבא ואמא", דנה מסבירה כפי שמסבירים לפעוט עקשן, בסבלנות אין קץ. "אם אתה לא בטוח מי אח שלך, אז תחשוב, מי הילדים של אבא ואמא?". ברגעים אחרים גיא מתעתע. כשהוא מחביא ממתקים ומדבר על דוגמניות, כמעט אפשר לחשוד שהוא מתבגר רגיל. אבל לא. קשיי הריכוז והתקפי הזעם לא משאירים מקום לספק.

כשההכנות לחגיגה עולות שלב, נשאלת השאלה המרכזית: איך נער שלא יודע לקרוא יישא דרשה? כאן מתחוור הקונפליקט המלא: בבית אחד, שבו מאמינים באלוהים וגם קצת בניסים, חיים בני זוג שאחד מהם מתכחש לאוטיזם והשני משלים איתו.

נשיאת הדרשה מול קהל היא הטריגר לצילומים, אך ההתמודדות השונה של יעל ובנצי עם האוטיזם היא לב הסרט. האשמה שהם נוטלים על עצמם, החששות והחלומות שלהם מזינים את היצירה, שלרגע אחד לא הופכת לבנאלית או לטלנובלית. "לא, לא קורים, ניסים לא קורים. .. יש לך איזה קשר עם אלוהים?", מצחקקת יעל לשמע התרחיש שמעלה בעלה, שלפיו גיא יוכל בעתיד לגור לבד, לעבוד ולמצוא חברים.

שני גיבורים כל כך מנוגדים, הראשון קודר, השנייה אופטימית וחייכנית, הם קרקע ליצירה לא פחות ממפעימה. שום הרצאה על אוטיזם לא ממחישה את המורכבות ואת הקשיים של התסמונת כמו הסרט הקטן והאינטימי הזה, הפורט על כל הנימים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר