אם זה לא היה עצוב, עצוב מאוד, היינו צוחקים. הפארסה שמלווה זה כשבוע את פענוח הרצח במועדון הבר נוער, עטופה בשמיכה עבה של חשאיות, רשמה אתמול שיאים חדשים.
המשטרה, שמבקשת לקצור את פירות התהילה, קיימה תדרוך לעיתונאים. ראשיה החלו מתראיינים תחת כל מיקרופון רענן. אך בה בעת הוציא שופט בית משפט השלום בתל אביב צו איסור פרסום על הפרשה כדי לאפשר לסנגוריהם של אחד החשודים ולסנגורו של אחת הדמויות בפרשה, "דמות מוכרת בקהילה", לערער על ההחלטה לחשוף את שמם עד "מחר בצהריים".
יש לקוות שעד פרסום הדברים בדפוס והפצתם ברבים כבר יבוטל הצו, אך אם זה לא יקרה, הדבר רק יעצים את תחושות הבושה לנוכח מה שנראה כישלונה של המערכת המשפטית לעבור מעידן הסוס והעגלה לדור הפייסבוק והווטסאפ.
לשבחו ייאמר שגם בהחלטתו נתן בית המשפט ביטוי לאבסורד שבהוצאת צו איסור פרסום בה בשעה שכל פרטי הפרשה מתגלגלים בראש חוצות.
אך דווקא משום כך יש מקום לתהות על הזמן הרב שניתן לסנגורים לערער על ההחלטה. מדובר בסוגיה משפטית פשוטה בתכלית, שדי בשעה או בשעתיים כדי לערער עליה ולקבל החלטה סופית בעניינה.
הארכת צו איסור הפרסום למשך 24 שעות בשעה ששמה של אותה "דמות מוכרת" מתנוסס בראש אתרי האינטרנט כמוה כסגירת האורווה לאחר שהסוסים ברחו ממנה.
גם מי שאינו מיומן ברזי האינטרנט, יכול היה לגלות את זהות האיש בתוך דקותיים, באמצעות מנועי החיפוש. ולמי שעוד היה ספק, בא השופט בהחלטתו ונתן לנו רמז חינם לגבי אתר שממנו אפשר לדלות פרטים על החשוד.
גם מי שלא הכיר עד אז את הפורום הספציפי שאליו התייחס השופט, יכול היה לתת לאצבעות ללכת במקומו, להקליק את המונחים הרלוונטיים באחד ממנועי החיפוש ובתוך שניות לגלות את זהות האיש. אל מול זכות הציבור לדעת נועד לצו איסור פרסום תפקיד חשוב בקיום חקירות שדורשות הצנעת לכת ובהגנה על כבודם ושמם הטוב של חשודים או סתם מעורבים מזדמנים (כפי שאירע ל"דמות המוכרת" בפרשה דנן), שנקלעו שלא בטובתם לזירת הפשע.
במקרים ראויים עשוי הצו למנוע שיבוש הליכי חקירה וטשטוש או העלמת ראיות. זה לא המצב במקרה הנוכחי. החקירה נסתיימה זה כבר, והצו נועד, לכאורה, להגן על עניינו של ה"בכיר בקהילה". אם זאת הכוונה, הרי הצו החטיא לחלוטין את מטרתו.
העידן המודרני מייצר במקרים כאלה חרושת שמועות, שמתפתחת עד מהרה לגלי צונאמי תקשורתיים. רב סרן שמועתי מתחיל לעבוד שעות נוספות בשתי משרות מלאות, וכעבור מחצית השעה, לא יותר, מעת הפרסום הראשוני, כבר גדושים אתרי האינטרנט בפרטים מלאים.
במצב עניינים זה, הותרת צו הפרסום בעינו נראית פתטית מתמיד. רצונו של בית המשפט להגן על שמו הטוב של אדם הוא ראוי ומבורך, ומעוגן היטב גם בעולמה של מורשת ישראל. אך במציאות שבה התגוביות (טוקבקים) מקדימות את המציאות, ולעיתים אף יוצרות אותה, שכר איסור הפרסום יצא בהפסדו.
הטובים שבעיתונאים עדיין עוצרים בצהוב, מגלים אחריות וזהירות בדברים היוצאים מתחת ידיהם ושומרים בקפדנות על כללי האתיקה, שאחד החשובים שבהם הוא מתן זכות תגובה ראויה לנפגע הפוטנציאלי בטרם פרסום.
לעומתם, אתרי האינטרנט פרוצים כמעט לכל, והם כר נוח להפרחת השמצות ודברי בלע. הלכה למעשה, היכולת לפקח על תוכנם מועטה ביותר, ומסך האנונימיות שמאחוריו מסתתרים הגולשים - בשונה מעמיתיהם העיתונאים - מאפשר להם לפרסם כמעט הכל על הכל.
איסור פרסום שמו של אדם רק מגביר את תיאבונם. הוא עלול אף להביא עימו גל של פרסומים בלתי אחראיים, שבעקבותיו ייפגעו אנשים שאין להם כל קשר למעשים המיוחסים, אך בשל האיפול שמטיל בית המשפט, דבק בהם חשד מיותר.
גם האיש שלשמו מוצא הצו אינו יוצא תמיד נשכר מכך. במקום תגובה מסודרת מטעמו, מוצפת הרשת בעשרות פרטים, שלעיתים אין בינם ובין המציאות כל קשר, בלי שלנפגע יש יכולת אמיתית להציג את עמדתו כראוי או להתגונן מפני אמירות משמיצות, מעליבות ופוגעניות.
במקום להשקיע מאמצים בהוצאת צו, שנראה שהוא ריק מתוכן, ראוי להשקיע מאמצים רבים בזירוז הליכי משפט, לרבות הליכי ערעור על אי הוצאת צו איסור פרסום, שישמרו על זכויות הנפגע הפוטנציאלי, אך בה בעת לא ישימו ללעג ולקלס את המערכת המשפטית.
טוב יעשו אפוא בתי המשפט אם יתאימו את הצווים שהם מוציאים למציאות, ולא יהפכו את צו איסור הפרסום להליך שנזקו רב מתועלתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו