החיים על פי דאגלס

"ידעתי שמשהו לא בסדר", אומר מייקל דאגלס בדיבור איטי. "השן שלי ממש כאבה, וחשבתי שיש לי זיהום. הלכתי לרופא אף־אוזן־גרון ולמומחה למחלות חניכיים, וכל אחד מהם רשם לי אנטיביוטיקה. ואז עוד אנטיביוטיקה. אבל עדיין סבלתי מכאבים. בקיץ של 2010 נסעתי לספרד עם המשפחה, וכשחזרנו, חבר הציע שאלך לרופא שלו במונטריאול.

"הרופא הזה אמר לי לפתוח את הפה, נטל לוחץ לשון, ואז הוא הביט בי. לנצח אזכור את המבט שהיה על פניו. הוא אמר: 'אנחנו צריכים ביופסיה'. היה גידול בגודל של אגוז מלך בבסיס הלשון שלי, שאף אחד מהרופאים האחרים לא ראה. עשינו מייד ביופסיה, ויומיים לאחר מכן הוא התקשר ואמר לי לבוא. נכנסתי לחדר שלו, והוא אמר: 'זה סרטן שלב ארבע'. אני אמרתי: 'שלב ארבע? ג'יזוס'. ובזה השיחה הסתיימה".

אולי מפני שהוא מרגיש טוב יותר, ואולי מפני שזה חלק מאופיו - להישאר מקסים במקום מלודרמטי ולא לרחם על עצמו - דאגלס מדבר על הסרטן שלו באופן כמעט מרוחק, כמו סיפור על מישהו אחר. 

אחרי שאובחן, הוא נכנס לסבב טיפולים שכלל שמונה שבועות של כימותרפיה והקרנות. ההקרנות שרפו את החלק הפנימי של פיו, ואכילה היתה פעולה כמעט בלתי אפשרית. "מרגע שמחברים לך צינור הזנה, אתה מאבד מהר מאוד את היכולת לבלוע. הם המליצו שאנסה לאכול, ואף פעם לא קיבלתי צינור הזנה. מרק עם קניידלך היה נהדר, אבל עדיין ירדתי יותר מעשרים ק"ג". הוא משתתק. "אלה החיים", הוא אומר אחרי הפוגה ארוכה. "הם היו טובים עבורי במשך זמן רב. הייתי מוכן לקצת פעולות תגמול מצד הקארמה". 

התאבדות מקצועית

הוא יושב בכיסא קטיפה נוח בצבע ירוק־יער בחדר העבודה של דירתו במנהטן, המשקיפה על סנטרל פארק ווסט. שערו האפור מוברש לאחור לרעמת אריה כסופה, והוא לבוש שחור מכף רגל ועד ראש. אור היום הבהיר זורם פנימה מהחלונות ויוצר מעין אפקט של תאורה אחורית: עם השיער הכסוף, הבגדים הכהים והתפאורה הקולנועית מטבעה, דאגלס נראה כמו מישהו שרגיל לאור הזרקורים.

עבור השחקן בן ה־68, "מאחורי הפמוט" ("Behind "the Candelabra) - הסרט החדש בכיכובו, שהתמודד בפסטיבל קאן ושודר בסוף השבוע שעבר ברשת HBO בארה"ב - היה מעין לידה מחודשת של הקריירה. בשנים האחרונות הוא אובחן כסובל מסרטן אלים ובנו הבכור נשלח לכלא, כך שגילום דמותו של ליברצ'ה, הפסנתרן וכוכב העל הראוותני שהופיע בלאס וגאס בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, היה המשימה הקלה בשלב זה של חייו.

אף על פי שחלפו רק כמה עשרות שנים, עלילת "מאחורי הפמוט" מתרחשת בעולם אחר, שבו היה בלתי אפשרי לאדם מפורסם לחיות כהומוסקסואל מוצהר. ליברצ'ה תבע עיתון לונדוני שפירסם רמז על העדפותיו המיניות, וזכה; הוא סבר כי חשיפת תשוקתו לגברים תהיה התאבדות מבחינת הקריירה. הסרט, שאינו ממש ביוגרפיה, מגולל את סיפור היכרותם של ליברצ'ה בן ה־57 ושל סקוט ת'ורסון, בן 18 נאיבי (שאותו מגלם מאט דיימון - בתמימות מהולה באגואיזם של גיל הנעורים), שהיה בן זוגו במשך חמש שנים. הם נפגשו מאחורי הקלעים של אחד ממופעי הראווה המצליחים של לי (כך כונה ליברצ'ה) בלאס וגאס, והיחסים ביניהם היו אינטנסיביים ומוזרים, ודומים מאוד לאלה של זוג נשוי.

"רציתי ליצור משהו אינטימי באמת", סיפר הבמאי סטיבן סודרברג. "במהלך הקריירה שלו, ליברצ'ה היה המופע המצליח ביותר שעלה בלאס וגאס - הוא הרוויח כמעט 400 אלף דולר בשבוע במהלך שנות השבעים - אבל הוא היה אדם פרטי מאוד. הסרט עוסק בחלק של חייו שבו לא שיתף איש, והוא מבוסס על דמיון. לא רציתי שיהיה פוגעני, משום שכולם אהבו את ליברצ'ה - הוא היה אחד האנשים הכי נחמדים שיש".

כבר על הסט של "טראפיק" בשנת 2000, שאל סודרברג את מייקל דאגלס אם יהיה מוכן לגלם את דמותו של ליברצ'ה. דאגלס נזכר: "ב'טראפיק' גילמתי את דמותו של צאר אמיתי, מפקד בכיר ביחידה ללוחמה בסמים, לבוש בחליפה אפורה ובעניבה. סטיבן בא אלי ורצה לדעת אם אי פעם חשבתי לגלם את דמותו של ליברצ'ה. חשבתי שהוא מתבדח איתי, שאולי זה טריק שהוא מנסה לשחק בראש שלי, כדי להכניס אותי לדמות. אבל הסכמתי להתבדח איתו - חיקיתי את קולו של ליברצ'ה במשך כמה דקות, ואז המשכנו לצלם את 'טראפיק'".

דאגלס חש משיכה מיידית לתעוזה, ליומרנות ולמורכבות בתפקיד של ליברצ'ה. ברבים מסרטיו הוא הטיפוס הנחמד, המוקף בטיפוסים קיצוניים, לרוב נשים - רוצחות פסיכופטיות או אהובות שנבגדו, או שניהם גם יחד. למרות שאינו מסוג האנשים המודעים לעצמם כל הזמן, הוא יודע היטב שקסמו הרב, מול המצלמה ומחוץ למסך, מייצר לו מסך הגנה שבו הוא יכול לפעול בביטחון.

"לפעמים אני מרגיש שמזלזלים בי קצת", הוא אומר. "אולי זה מין עניין כזה של דור שני הוליוודי - אבא שלי, קירק, היה ידוע בתפקידים של הגבר הקשוח שגילם, ואני כנראה נטיתי לכיוון של תפקידים שכליים יותר, כדי להיות שונה ממנו".

את ליברצ'ה עצמו הכיר בעיקר מהטלוויזיה. "יש לי זיכרון חזק ממנו. פגשתי אותו רק פעם אחת בחיי, כשהייתי עם אבא שלי בפאלם ספרינגס, שם היו לשניהם בתים. אבל מה שאני זוכר היטב הוא את תוכנית הטלוויזיה שלו, שבה נהג לדבר ישירות אל המצלמה - הוא היה הראשון שעשה את זה. הוא כל כך נהנה בתוכנית, שההנאה היתה מידבקת. הנטייה המינית שלו לא עניינה אותי בכלל. בנוסף, הוא היה נחמד: נמשכתי אל הנעימות הנפלאה שלו".

בקריירה הארוכה שלו, שנמשכת כבר יותר מארבעים שנה, גילם דאגלס מגוון גדול של דמויות - החל בגורדון גקו, אחד הענקים רבי העוצמה של עולם הכספים האמריקני ב"וול סטריט" (תפקיד שעבורו זכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר), דרך הבעל הבוגדני ב"חיזור גורלי" והבלש המעורב מדי ב"אינסטינקט בסיסי", וכלה בסופר מעשן החשיש ב"נערי הפלא". הוא תמיד היה התגלמות של הגבר המודרני בתקופתו; מעולם לא נאלץ להשתמש בתוספות מלאכותיות לצורך תפקידו בסרט, שלא לדבר על גלימת פרווה מעוטרת פאייטים ואבני חן, כמו בסרט החדש. "הפעם, אני הייתי הבחורה!" הוא אומר. "רק האיפור ועיצוב השיער דרשו שעתיים וחצי. מעולם לא נזקקתי לעבודת איפור ושיער מורכבת כל כך. הדמויות שלי היו תמיד בנות זמנן".

נועז בסצנות מין

חלק מייחודו של דאגלס בסרטים היה נכונותו להיות תמיד נועז בסצנות מין. במה שהוא מכנה בבדיחות "טרילוגיית הסקס" - "משיכה גורלית", "אינסטינקט בסיסי" ו"חשיפה" - הוא הופיע לעתים קרובות בעירום (מאחור), וב"אינסטינקט בסיסי" בייחוד, ההתעלסויות היו מאוד גרפיות. הסרט החדש בוטה באותה מידה.

"מאט ואני לא עשינו חזרות על סצנות האהבה", הוא צוחק. "אמרנו אחד לשני: 'נו, קראנו את התסריט, לא?' הדבר הקשה ביותר בנוגע לסצנות מין הוא שכולם שופטים אותך. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה רצחת מישהו או תקעת למישהו כדור בראש, אבל ניסיון מיני יש לכולם, ולכן יש לכל אחד ואחד דעה על אופן הביצוע. אבל ברגע שאתה עובר את הנשיקה ההומוסקסואלית הראשונה, אתה מתחיל להרגיש נוח".

התוכן המיני הפך את הסרט לבעייתי עבור האולפנים הגדולים. אף אחת מחברות הסרטים לא הסכימה לממן אותו, אף על פי שההפקה עלתה 23 מיליון דולר בלבד, והופיעו בו רק שני כוכבים גדולים. "הקו הרשמי היה שהוא לא יעניין איש מחוץ לקהילה הגאה", אומר המפיק ג'רי ויינטראוב, שעבד עם אלביס פרסלי ופרנק סינטרה והכיר את ליברצ'ה. "הם שכחו שהקהל של ליברצ'ה בשנות החמישים והשישים לא היה הומוסקסואלי. גברות עם שיער סגול הן אלו שאהבו את המופע שלו - הן הלכו שבי אחריו, והוא ידע איך להקסים ולהפעיל אותן ללא מצרים".

בשנת 2010 הציע סודרברג את תפקיד המאהב של ליברצ'ה לדיימון, שהסכים מייד. "כשסטיבן אמר שמאט רוצה לגלם את התפקיד של סקוט, התפעלתי", נזכר דאגלס. "אם אני הייתי בשיא הקריירה שלי, אני לא חושב שהייתי בוחר לגלם את התפקיד הזה. את מבינה שהוא היה חייב ללבוש תחתוני חוטיני לבנים עם פאייטים! בשביל זה צריך אומץ אמיתי", הוא צוחק, "היינו מוכנים לצאת לדרך, ואז גילו לי את הסרטן. זה דחה את העניינים למשך תקופה".

לפני שחלה, דאגלס השלים את העבודה על סרט ההמשך ל"וול סטריט" ("וול סטריט - הכסף מדבר") ועל "גבר מבוקש", סרט אינדי על מאהב מזדקן, אפל, רדוף, בודד לחלוטין, ובעל נטייה להרס עצמי ומחלת לב קשה, שממנה הוא מתעלם. למרות המחלה, הוא החליט לקדם את שני הסרטים, ואחרי השבוע הראשון של ההקרנות והכימותרפיה, הופיע בתוכנית האירוח של דיוויד לטרמן. הוא דיבר על מצבו הרפואי באופן כן להפתיע; המראיין היה המום. בנקודה מסוימת בשיחה, אחרי שלטרמן ציין כמה טוב הוא נראה, ענה דאגלס: "זה בזכות העובדה שאני על הבמה. אבא שלי היה אומר: 'בן, אתה חייב להיראות טוב, אף פעם אי אפשר לדעת מתי אתה עלול לחלות בסרטן'".

שמירה על חן גם בזמן לחץ, בשילוב נחישות, הם המפתחות לאישיות שלו ולהישרדותו כשחקן. הוא שייך לגוורדיה הישנה, שמאמינה כי אדם חייב להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמו, ולא לחשוף יותר מדי. "כשהייתי חולה, שכבתי בעיקר על הספה הזאת", הוא מצביע על הספה הירוקה בביתו. "צפיתי בהמון שידורי ספורט, כל דבר שבו לא ידעתי מראש מה יהיה הסוף. התגעגעתי לעבודה, אבל הייתי חלש מכדי להתגעגע למשהו יותר מדי. היה לי סרטן שלב ארבע - ואין שלב חמש. אחרי שהתלוננתי במשך תשעה חודשים והם לא מצאו כלום, כשאמרו לי שאני בשלב ארבע זה היה יום גדול".

ב־2011, בתום הטיפולים, טס דאגלס ללוס אנג'לס, להגיש פרס בטקס גלובוס הזהב, שבו גם היה מועמד בעצמו על "וול סטריט - הכסף מדבר". הוא נראה צנום להחריד, אבל שערו המפורסם וחליפת הטוקסידו האלגנטית חיפו על הירידה במשקל. כשהוא עלה לבמה, נעמד הקהל על רגליו והריע לו ממושכות. דאגלס אמר לקהל: "חייבת להיות דרך קלה יותר לזכות בתשואות כאלה". הקהל הגיב בצחקוק נבוך, אבל העובדה העצובה בנוגע להוליווד היא שלנצח את המוות זה דבר טוב לקריירה: הסרטן שלו גרם לתעשיית הסרטים להעריך אותו שוב.

"סרטן אכן מחזיר לך את נעוריך", הוא מודה. "אני יודע מה זה אומר, להיות למטה. איבדתי כמה חברים טובים - לארי הגמן (ג'יי.אר מ"דאלאס") וניק אשפורד - שניהם סבלו מאותו סוג סרטן שהיה לי, וזה גורם לך לחשוב. בעבר, בכוונה, מעולם לא ידעתי מה יהיה הסרט הבא שלי. מעולם לא ידעתי איך ארגיש כשאסיים סרט. עכשיו, זה נפלא לעבוד שוב. אולי זו התועלת בהפסקה שהסרטן כופה עליך, כי אז אנשים אומרים: 'מה קרה לך? אולי תחזור?'" 

היסטוריה של התמכרויות

שבועיים לאחר שיחתנו הראשונה, שוב קבענו אצלו בדירה. דאגלס איחר לפגישה - הוא ומשפחתו (יש לו שני ילדים עם רעייתו, השחקנית קתרין זיטה־ג'ונס - דילן בן ה־12 וקאריס בת ה־10) חיים כעת בעיקר בווסטצ'סטר, שם ילדיו הולכים לבית הספר, והוא נתקע בפקקים. דאגלס, שהתגורר בלוס אנג'לס פחות משנתיים בחייו, במהלך שנות השמונים, תמיד ראה בניו יורק בית. אבל בעת מחלתו, כשלקח את בתו קאריס לבית ספרה במנהטן והפפראצי רדפו אחריהם - החליט לעזוב את העיר.

את אשתו הראשונה, דיאנדרה, ראה בפעם הראשונה בצידו השני של חדר במסיבה צפופה במרכז קנדי, ב־1977. הם התחתנו חודשיים לאחר מכן, ועיצבו את הדירה בעזרת כמה רהיטים עתיקים תיאטרליים למדי - שולחן רוסי כהה, פסלי ראש ניאו־קלאסיים (שעדיין נמצאים בדירה) וספות שהיו מצופות בבדי פורטוני עם גדילי משי, שהיום מרופדות מחדש בבד שניל חזק. הם היו נשואים 18 שנים. לאחר נישואיו השניים לזיטה־ג'ונס, שצעירה ממנו ב־25 שנים, היא עברה להתגורר עימו כאן.

העוגן בדירה רחבת הידיים הוא חדר ענק שחולק לשלושה אזורים: אזור האורחים (שבו שולט גוון הזהב) וחדר העבודה (הירוק), שביניהם שולחן ביליארד אמיתי. משמאל לספה ולכיסאות המוזהבים נמצא חדר אוכל רשמי עם שולחן גדול, שסביבו יכולים לשבת בקלות עשרים סועדים. פריטי העיצוב הדומיננטיים ביותר בחדר הראשי הם צילומים: עשרות צילומי משפחה, צילומים של פנים מפורסמות מעולם הפוליטיקה ועסקי השעשועים וצילומים של דאגלס במהלך השנים, ממוסגרים במסגרות כסף ומונחים על שולחן מרכזי.

בעודי בוחנת תמונה שלו עם נשות הנשיאים, דאגלס נכנס לחדר. הוא לובש מכנסי חאקי בהירים וסוודר קשמיר תואם, נראה כאילו הגיע היישר ממגרש הגולף, ואולי באמת משם בא - הוא שחקן גולף נלהב. "בואי נשב במרכז הפעם", הוא אומר, ומתיישב בכורסה המוזהבת. הוא שולף את האייפון שלו. "תסתכלי", הוא מראה לי אי־מייל נלהב שקיבל על סרט נוסף שלו שעומד לצאת לאקרנים, "וגאס האחרון", שבו הוא מגלם רווק העומד להתחתן ויוצא לסיבוב הוללות אחרון בלאס וגאס עם חבריו (שאותם מגלמים, בין היתר, רוברט דה נירו וקווין קליין). 

"נהניתי מאוד לעשות את הסרט, וזה תמיד מדאיג אותי. לרוב, פירושו שהסרט ייכשל בגדול". הוא נראה קצת המום, מביט שוב בטלפון שלו. "זה קשה להתרגש, אבל הייתי מדוכא כל כך הרבה זמן, ועכשיו הדברים מתחילים להשתפר".

הוא קיווה לבשורות טובות מסוג אחר. בנו מאשתו הראשונה, קמרון (34), מרצה עונש מאסר בגין אחזקה וסחר בסמים. התיק שלו נמצא בשלבי ערעור, ודאגלס מחכה לשמוע את גזר הדין, שהיה אמור להינתן ממש באותם ימים. קמרון היה בכלא כשנתגלה הסרטן אצל אביו, ודאגלס מאמין שהלחץ ממצבו הנורא של בנו אולי החמיר את מחלתו.

"מאז שהיה בן 13, קמרון מכור לסמים", הוא מתאר בקול עגום, כמעט נואש. "הוא נזרק מבית הספר בגלל שסחר במריחואנה בגיל 13, ואז נודע לי על בעיותיו. הוא ילד נהדר ומוכשר ואני אוהב אותו עד מוות, אבל לפני שמונה שנים, כשהרואין הפך להיות הסם המועדף עליו, המצב נהיה קשה. הוא היה מזריק אפילו שבע פעמים ביום. אני ידעתי מה מתרחש. היתה לו קצבה צנועה שאמורה לספק את צורכי המחיה שלו, אבל היא לא הספיקה כדי לממן שבע מנות הרואין ביום, שעולות 800-700 דולר - 5,000 דולר בשבוע. אז הוא החל לסחור בקריסטל־מת', שהוא כנראה הסם הדוחה ביותר שקיים, כדי לממן את ההתמכרות שלו. באותו זמן הוא גר בקליפורניה והיה במעקב של הרשות למלחמה בסמים. הוא נתפס, והציעו לו לבחור בין עשר שנות מאסר לבין הסגרת סוחרים אחרים. השיחה הראשונה שלו היתה אלי, ואני אמרתי לו: 'אתה צריך לשתף פעולה'. אולי יש לזה קונוטציה שלילית, אבל המציאות היא שכולם מדברים. וזה יותר טוב מלהיות בכלא".

מאותה נקודה ואילך, הסיפור של קמרון הופך למורכב, מסובך ומדכא. הוא הוכנס למאסר בית וביקש מחברתו להביא לו הרואין, שהוחרם. לפני משפטו, אחד מעורכי הדין שלו הבריח אליו כדורי קסנקס, שבהם השתמש. על שתי החריגות האלה הוא נשפט לחמש שנות מאסר בכלא הפדרלי בפנסילבניה. זמן קצר לפני שהחל בתוכנית גמילה מסמים, בת תשעה חודשים, "נפל" בחזרה לסם: בבדיקת שתן התגלו אצלו אופיאטים, והוא נתפס עם שמינית כדור בשם סובוקסון. השופט הוסיף לעונש המאסר שלו עוד ארבע שנים וחצי. בנוסף, משום שנתפס כסיכון, הוא נשלח לבידוד למשך 11 חודשים, ונשללו ממנו הזכויות לביקורי משפחה למשך שנתיים.

"עברתי מתחושה של אב מאוכזב מאוד אך אוהב, שחש שבנו מקבל את מה שמגיע לו, להכרה שכיסוי העיניים של גבירת הצדק הולך ונשמט", אומר דאגלס. "אני לא מסנגר על כך שקמרון היה סוחר סמים או מכור לסמים, אבל אני חושב שהפכו אותו למקרה לדוגמה, בגלל שם המשפחה שלו". דאגלס משתתק לרגע. "כשהיתה לו ה'מעידה', יכולתי לחנוק אותו. אמרתי לו, 'חסרו לך רק שבועיים עד להתחלת תוכנית הגמילה שלך!' אבל אין מה לעשות, שנים של הזרקת הרואין הורסות לך את המערכת".

הוא מאמין שנטייה להתמכרות היא חלק מהמבנה הגנטי של המשפחה שלו. אחיו אריק מת ממנת יתר, אחיו ג'ואל הוא אלכוהוליסט שנגמל, ודאגלס עצמו נכנס לגמילה ב־1992, בגלל מה שהעיתונות כינתה התמכרות למין, אבל הוא מתעקש שהסיבות היו תשישות והתמכרות לאלכוהול. "הלכתי לגמילה בדיוק אחרי 'אינסטינקט בסיסי'. אנשים אמרו שהגמילה היתה מהתמכרות למין, משום שהסרט היה באוויר. אבל האמת היא שהלכתי לטיפול משום שהייתי בדיכאון אחרי מותו של אבי החורג, שאליו הייתי קרוב מאוד. עברתי תקופה קשה". אשתו, קתרין זיטה־ג'ונס (43), נכנסה לאחרונה, בפעם השנייה בחייה, למוסד פסיכיאטרי, לטפל בהפרעת המאניה־דיפרסיה שלה.

אני מזכירה לדאגלס שפעם אמר לי כי הדבר שמכניס אותו למוטיבציה הגדולה ביותר הוא הנקמה. זה היה כשנאבק להפיק את "קן הקוקייה" (שעל הפקתו זכה באוסקר הראשון מבין השניים שלו), וחלם על היום שבו יוכל לפגוש במסעדה את אחד מאלה שדחו אותו ולומר לו: "היי, אני חוגג את ההצלחה האדירה של הלהיט שיצרתי. נחמד לראות אותך שוב".

הוא צוחק. "הרבה מים עברו מאז מתחת לגשר. אבל אני עדיין לא יודע איך להילחם".

כמה רחוק אני יכול ללכת?

בילדותו לא היו לו שום תוכניות להפוך לשחקן. "הייתי מודע לפרסום הרב של אבי מאז שהייתי בן שש. טסנו אז לצרפת, שם אבא השתתף בסרט ששמו 'מעשה אהבה', וצלמים חיכו לנו כשירדנו מהמטוס. זו היתה ההתחלה".

הוריו של דאגלס התגרשו כשהיה בן שבע, והוא גדל בקונטיקט עם אמו ואביו החורג. את אביו השחקן נהג לבקר במהלך חופשות הקיץ, לעיתים הגיע לסט של הסרט שבו שיחק האב.

"מכיתה ה' עד ז' הלכתי לבית ספר בלוס אנג'לס", הוא נזכר. "בגיל 11 קיבלתי את הנשיקה הראשונה שלי. היא היתה כמובן בת 13, בגובה 1.75 מטר, והיא פתחה את פיה לרווחה ודחפה את הלשון שלה במורד הגרון שלי. איש לא סיפר לי מעולם על נשיקות צרפתיות! אני נבהלתי בטירוף: מה זה הנחש הזה?!"

באוניברסיטת קליפורניה הפך, לדבריו, להיפי. כשביקשו ממנו להחליט על מגמת הלימוד שלו, הוא חשב שתיאטרון יהיה קל. "אלוהים יברך את אבא, הוא בא לכל אחת מההצגות שלי. אני הייתי גרוע, היה לי פחד במה איום ונורא, והוא חש הקלה עצומה. הוא היה אומר לי, 'היית נורא, הילד הזה לא יהיה שחקן'. לבסוף, שיחקתי במחזה אחד, והוא אמר: 'בן - היית ממש טוב!'" 

ב־1972, בגיל 28, קיבל דאגלס תפקיד בסידרת הטלוויזיה "רחובות סן פרנסיסקו", כשוטר הטירון, שותפו של השוטר הוותיק שאותו גילם קארל מאלדן. "זו היתה הפעם הראשונה שהייתי מפורסם בזכות עצמי. להיות דור שני בהוליווד זה עניין מורכב: מצפים ממך להצליח, אבל ההיסטוריה של בני הדור השני אינה מבריקה כל כך. רק מעטים מאיתנו, ג'יין פונדה למשל, זוכים להצלחה. החלק הטוב והרע של היותך דור שני בהוליווד הוא שאין אשליות: תמיד ידעתי שזה עסק. אני יכול להיות נהדר, אבל זה עסק לכל דבר".

במשך שנים רבות החזיק קירק דאגלס את הזכויות לסרט על פי הרומן של קן קייסי, "קן הקוקייה". הוא כיכב בהצגה על פי הרומן, שהועלתה בברודוויי אך לא הפכה ללהיט, וניסה לפתח גירסה לסרט. מתוסכל מהניסיונות ארוכי השנים, עמד קירק למכור את הזכויות לסרט, כשבנו שאל אותו אם יוכל לנסות ולהפיק אותו.

"עבדתי על זה במשך יותר מחמש שנים", הוא נזכר. "כשהצלחתי בסופו של דבר להניע את הגלגלים, הקריירה של אבא שלי כבר השתנתה. הוא התבגר, והבמאי שלנו, מילוש פורמן, לא חשב שהוא מתאים לתפקיד הראשי. זה היה אולי הרגע הקשה ביותר ביחסים שלי עם אבי: לא ידעתי איך לבשר לו את זה. איכשהו אמרתי לו, 'החדשות הטובות הן שאנחנו מצליחים לעשות את הסרט. החדשות הרעות הן שהתפקיד הולך לג'ק ניקולסון'".

"קן הקוקייה" היה להיט ענק בכל קנה מידה. הוא הכניס יותר ממאה מיליון דולר וגרף את האוסקר לסרט הטוב ביותר לבמאי, לתסריטאי, לשחקן ולשחקנית הטובים ביותר. בגיל 31, דאגלס נישא לפתע על כתפיים כמפיק ענק. "אני זוכר שכולנו ישבנו יחד אחרי הטקס, ואני אמרתי: 'מכאן זה יכול רק לרדת'. גם אם זה היה נכון או לא, בחרתי בגישה הזאת, כדי שהחיים שלי לא יהפכו לאכזבה".

הוא בילה חודשים רבים בטיסות בכל רחבי העולם עם הסרט, וכששב לקליפורניה, איש לא רצה לתת לו תפקידי משחק. התברר שהאולפנים לא ממש מעריכים אותו כשחקן, והוא החל להפיק סרטים שהיה בהם תפקיד טוב עבורו. בסרט "הסינדרום הסיני" (1979), סרט מתח אנטי־גרעיני, גילם צלם טלוויזיה סקסי; בסרט "בעקבות האוצר הרומנטי" (1984) - הרפתקן סקסי. "כשהפקתי את 'איש הכוכבים' ב־1983, נאלצתי ללהק את ג'ף ברידג'ס לתפקיד הראשי, משום שהאולפן לא הסכים שאני אגלם את התפקיד". במקום זה, הציעו לו שני אולפנים - האחים וורנר ודיסני - את משרת המנכ"ל. בשתי הפעמים דחה את ההצעה. "רציתי לשחק", הוא אומר. "תמיד רציתי לשחק".

הכל השתנה ב־1987. בתוך ארבעה חודשים יצאו לאקרנים "חיזור גורלי" ו"וול סטריט". בשניהם הוא לוהק כדמות אפלה. "אבא שלי תמיד אמר לי לגלם תפקיד של נבל. הוא היה אומר: 'אתה יכול להיות רוצח נהדר. אתה כזה טיפוס מקסים, אבל הם יגלו איזה נבלה אתה באמת'".

באופן מוזר, האב טעה. אפילו כשדאגלס שיחק את תפקיד האיש הרע, הקסם שלו נותר בעינו. אף על פי שגורדון גקו עוצב כנבל, הכריזמה של דאגלס הפכה אותו למודל לחיקוי. "בכל פעם שאני יוצא לבלות, ניגש אלי איזה טיפוס שיכור מוול־סטריט ואומר לי, 'אתה הגבר!'" הוא אומר ונד בראשו. "זה מדכא. גורדון גקו לא היה גיבור".

ב"חיזור גורלי", דאגלס ידע מה היה הרגע המדויק שבו קנה את לב הקהל. "בהקרנה הראשונה שלנו היה רגע משעשע. אחרי הסצנה שבה אני חוזר לדירה בסוף הלילה הראשון של הרומן שלי ומבלגן את המיטה כדי שתיראה כאילו ישנתי בה, המפיקה שרי לאנסינג הסתובבה אלי ואמרה: 'אני לא מאמינה - הם כבר סלחו לך. בורכת במתת הקסם'. זה גרם לי לתהות: מה עוד אני יכול להרשות לעצמי ויסלחו לי? כמה רחוק אני יכול ללכת?" 

תן למורשת להמשיך לחיות

ערעורו של קמרון דאגלס על עונש המאסר שלו נדחה בדיוק באותו שבוע שבו פורסמה רשימת הסרטים שישתתפו בפסטיבל קאן. בצעד יוצא דופן ומחמיא במיוחד, נכנס לתחרות הסרט "מאחורי הפמוט". טיירי פרמו, מנהל הפסטיבל, כל כך התרשם מהסרט, שהוא התחנן בפני סודרברג לכלול אותו בקאן.

כמו תמיד, דאגלס נותר רגוע לנוכח החדשות הטובות והחדשות הרעות. הוא לא הופתע מתקופת המאסר שנגזרה על בנו, והיה גאה אך לא מופתע בנוגע לסרט. "כאשר סקוט ת'ורסון התמכר לסמים וסיכן את עבודתו של ליברצ'ה, הקשר שלהם התפרק. כשאני צופה בסרט, די מהר אני שוכח שמדובר במאט ובי. וזמן קצר לאחר מכן, אני שוכח שמדובר בשני בנים. המריבות, האהבה - זה זוג. במערכת יחסים תמיד יש רגע שבו אחד מבני הזוג הולך רחוק מדי או עושה משהו בלתי נסלח, ופתאום מיתר פוקע, ושום דבר לא חוזר לעולם להיות כשהיה. האנשים היחידים שלהם אתה יכול לסלוח אחרי משהו כזה הם בני המשפחה שלך. ליברצ'ה ניסה, אבל הוא לא הצליח לסלוח לסקוט עד סמוך מאוד למותו".

קשה לומר אם זה מזכיר לו את בנו, את מחלתו, או שהוא פשוט מפרש את הסרט. "לאבי היה קשה לצפות בסצנת המוות שלי כליברצ'ה", אומר דאגלס. "הוא היה כאן כשהייתי חולה, וזה היה קשה מאוד עבורו. כשצפה בי מת בסרט, הוא כמעט לא אמר מילה". דאגלס משתתק. "אבי בן 96, והוא עדיין טיפוס תחרותי מאוד. אני מקניט אותו ואומר לו, 'תן למורשת להמשיך לחיות!' אבות ובנים: הם יכולים לרצות להחטיף לך מכות רצח, אבל הם עדיין אוהבים אותך. על מי עוד אתה יכול לומר את זה?"

(מאנגלית: אסנת נאור)

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו