כשיצאתי מבית החולים, נושאת משקולת של מאה טונות על הלב, וצעיף דמיוני חונק את הצוואר, התקשיתי בפעולות בסיסיות. לא הצלחתי לשלם על החניה במכונה האוטומטית, שכחתי את הקוד של המכונית, הידיים שלי רעדו. התמונה של ילדה יפה בת שלוש, שוכבת ללא ניע במיטה מלאת דובונים, סירבה להיעלם מהעיניים. ואמא שלה, שמדברת אליה ללא הרף ומנגנת לה, ואבא שלה, שמלטף אותה שוב ושוב, וכבר חודש לא ראה את הבית, ומשפחה שלמה שחייה השתנו ברגע אחד.
צפו ביום הולדתה של אדל בבית החולים:
צילום: פז בר
קבעתי איתה בכניסה למחלקת ילדים. חשבתי שנמצא מקום שקט לשוחח בו; אולי מאוחר יותר תרשה לי לראות את אדל, אם בכלל. אבל אדווה ביטון רק מגישה לי נוזל לחיטוי הידיים, ובלי שום הכנות פותחת את הדלת ומכניסה אותי לחדר. אדל, שהיתה בת שלוש בחודש שעבר, שוכבת במיטה בעיניים פקוחות, מבטה קפוא. היא לבושה חולצה ורודה וחיתול חד־פעמי, מעליה בלון הליום שעליו כתוב "Happy Birthday". צינור דק מזרים מזון אל נקב בבטן שלה. נקב נוסף, שממנו הונשמה בטיפול הנמרץ, פעור בצווארה. חלק מעצמות הגולגולת הוסר בניתוח כדי להפחית את הלחץ התוך־גולגולתי. מהעיניים ומטה, פניה שלמות ויפות. לחייה ורודות, שפתיה בשרניות, עורה חלק וזוהר.
בשידה הסמוכה סידור תפילה וכמה בקבוקים של שמן עיסוי. זה החבל שעליו צועדת משפחת ביטון: מצד אחד אמונה ותפילה, מצד שני עשייה בלתי פוסקת למען הבת הפעוטה. כל טיפול, כל שיטה, שיכולים לעורר את התת־מודע ולגרום לה להגיב.
ליוויתי אותם בשבוע האחרון, שבו הועברה אדל מבית החולים שניידר (שם שהתה כחודשיים וחצי במחלקה לטיפול נמרץ ובמחלקת ילדים) אל בית החולים השיקומי לוינשטיין. ראיתי אותם בבית ביישוב יקיר שליד אריאל, מתמרנים בין דרישות החיים, ובבית החולים, צמודים למיטת בתם. לא משאירים אותה לבד אפילו לרגע. זוג הורים בתוך סופת טורנדו - סביבם הכל עף, העולם מתהפך - והם זקופים כצוק. קשה להם, כואב להם, אבל הם לא מתכופפים. מרשים לעצמם לבכות, אבל לא נשברים. הם עשויים מהחומר שממנו עשויות חומות.
"יותר מדי שקט"
המשפחה הזאת נראית כמו החלום הישראלי: אדווה (33) היא דוקטור לכימיה תרופתית, עוסקת במחקר ומרצה במוסדות אקדמיים. רפי (39), מהנדס תעשייה וניהול, מנהל מחלקה באגף הלוגיסטיקה ברכבת ישראל. הכירו בחדר כושר. ארבע בנות מקסימות. בית מטופח עם דק עץ כהה וכיסאות בר לבנים ביישוב קהילתי טובל בירוק.
אדל, שלאחר הפיגוע הוסיפו לשמה את השם חיה, היא הצעירה מבין הבנות. קדמו לה מוריה (8), נעמה (7) ואביגיל (4.5). "ילדה מאוד פעלתנית, אנרג'ייזר", מספרת אדווה, מחליקה ידיים אוהבות על זרועותיה של בתה הדוממת. "יודעת לדרוש את שלה, פלפלית, מסובבת את כולנו על האצבע הקטנה. אם היא לא מגיעה למשהו, היא תגרור כיסא ותטפס. אין דבר שהיא רוצה והיא לא תגיע אליו. כשאמרנו לה לא, היתה לה שיטה להרגיז אותנו: פשוט להתפשט, כולל הטיטול. ילדה עם אופי. אני רואה תמונות שלה חייכנית, יפהפייה, ונקרעת מבפנים. קראנו לה אדל, על שם בתו של הבעל שם טוב, שמסופר עליה שהיתה אישה חזקה מאוד, עם יופי חיצוני ועם עוצמה פנימית. הבעל שם טוב היה מתייעץ איתה בעניינים רוחניים. היא היתה מניחה תפילין. אישה חזקה, אש". אדווה מרימה את אדל־חיה לתנוחת ישיבה, מותחת את רגליה. מניעה אותן כמו בובה על חוט. "היא לא אכלנית, ותמיד דאגתי לה בהיבט הזה, אבל עכשיו היא השמינה", היא מורידה מבט אל הגוף הרך. "מאכילים אותה טוב פה, והיא לא מוציאה את מכסת הקלוריות שלה". הידיים של אדל רועדות במה שנראה כרפלקס, ואדווה מניעה אותן למעלה ולמטה, להזרים דם. "זאת ילדה שלא אוהבת לישון. במעון, בזמן שכל הילדים היו ישנים בצהריים, המטפלות היו מוציאות לה ארגז פעילות. תמיד היו לנו מריבות סביב השינה. עשר או אחת עשרה בלילה - והיא: 'אמא, לא לישון, לא לישון'. היתה מטפסת החוצה ממיטת התינוק שלה, יוצאת מהחדר ומתחילה לרוץ בסלון.
"בשבוע שלפני הפיגוע, לא יודעת למה, פתאום ויתרתי לה. אני חוזרת מאוחר מהעבודה, לא תמיד יוצא לי לשבת איתה לבד, והיא שוב מתחילה: 'אמא, לא לישון'. אמרתי, בסדר. ישבנו שתינו, כמו חברות, אני על קפה והיא על ופל. מאז הפיגוע יש שקט בערבים. בשמונה בערב הכל רגוע, אין לי עם מי להתעסק. יותר מדי שקט".
מכשיר ההאכלה מצפצף. אדווה מחליפה את שקית המזון הנוזלי, מחטאת את הצינורית בתנועות מיומנות, בודקת את המדדים במכשור הרפואי.
ברפואה מגדירים רצף של אפשרויות הכרה - מהכרה מעורפלת, דרך הכרה מינימלית ועד תרדמת ("קומה"). תרדמת עלולה להימשך זמן רב, אפילו שנים. הדוגמה המפורסמת היא ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, ששרוי בתרדמת יותר משבע שנים. אדל אינה בתרדמת מוחלטת - עיניה פקוחות בחלק מהזמן, וגפיה נעות מתוך רפלקס - אך היא אינה בהכרה ואינה יוצרת קשר עם הסביבה. רק בתחילת החודש יצאה מכלל סכנה. עד אז נלחמה על חייה במחלקה לטיפול נמרץ כשהיא מונשמת. אחר כך שהתה במחלקת הילדים. השבוע הועברה לבית לוינשטיין.
"מבחינתי היא כמו תינוק שנולד", אומרת אדווה. "אנחנו נשקיע את כל האנרגיות שלנו כדי ללמד אותה לדבר, ללמד אותה לזחול, ללכת. לא מעניין אותי מה הרופאים יגידו. יש צינור טבעי, סטטיסטי, ויש צינור על־טבעי, של אמונה ברופא הגדול מכולם. אני שוברת קירות, זזה כמו בולדוזר. אנחנו נביא אותה למצב שהיא תהיה כמו כל ילדה רגילה".
פתאום, פיצוצים אדירים
רפי היה בדרכו מהעבודה לאימון בחדר הכושר באריאל. אדווה אספה את שלוש הבנות הצעירות מבית הוריה באריאל, בחזרה הביתה ליקיר. זו היתה שעת ערב, יום חמישי, 14 במארס. נעמה ואביגיל ישבו במושב האחורי, אדל במושב הקדמי. את מוריה, הבכורה, היו אמורות לאסוף בדרך, ממסיבת יום הולדת של חברה. הנסיעה היתה רגועה. ברדיו ניגנו שירים יפים שהבנות מכירות, והן שרו יחד.
"מייד אחרי שיצאנו מהכיכר בכניסה לאריאל, שמעתי פיצוצים אדירים בחלק האחורי של הרכב", משחזרת אדווה. "האוטו לא היה ממוגן נגד אבנים. אף פעם לא סבלנו באזור הזה מאבנים. זה אפילו לא היה בתודעה. אתה נוסע בכביש מהיר של ארבעה נתיבים, במקום שבו עוברים אלפי סטודנטים לאוניברסיטה, הכל מואר, התנועה הומה. הבנתי שזו לא תאונת דרכים רגילה, שאנחנו באיזושהי תופת. בתוך שניות ראיתי חושך, והייתי לכודה".
המכונית התנגשה במשאית, שנהגה בלם באמצע הנתיב, לאחר שגם לעברו יודו אבנים והוא התקשה להמשיך בנסיעה.
"אני נהגת עם ניסיון, נוהגת גם בטיולי שטח ברכבי 4x4. היה ברור לי מהרגע הראשון שלא מדובר בתאונה אלא בפיגוע. לא זכור לי איך הגעתי מתחת למשאית. נהג המשאית העביר למצב פארקינג, וכשאני התנגשתי בו, הרמתי את המשאית וגררתי אותה עוד חצי קילומטר. מה שקרה הוא התרחיש הטוב, כי אם הוא היה מרים את בלם היד זה היה כמו להתנגש בקיר, וכל המסה הזאת, בתוספת התאוצה, היתה גורמת לפיצוץ. אילו המשאית לא היתה שם הייתי אולי מתהפכת, רסיסים היו חודרים לתוך המכונית, אולי היינו עולים באש.
"אני זוכרת חושך ואחר כך קולות: נעמה ואביגיל צועקות. לא יכולתי לראות אותן, אבל היה לי ברור שהן בסדר, אם הן צועקות סימן שהן בהכרה. ואז אני רואה את אדל עם הראש שמוט, לא מגיבה, אין קול ואין בכי.
"אני תקועה בעומק של המשאית. האינסטינקטים מתחילים לפעול, כמו לביאה. הרמתי את הראש של אדל לפתוח לה נתיב אוויר, הפניתי את הראש שלה לעבר החלון. צעקתי 'שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד'. אמרתי לבנות מאחור שלאדל יש הרבה דם ואנחנו נציל אותה. ביקשתי מהן לצעוק איתי 'שמע ישראל'. צעקתי שוב ושוב את שש המילים האלה. צרחתי. הגרון שלי הלך".
צוותי החירום וההצלה הגיעו מייד. נעמה ואביגיל חולצו בתוך דקות, אבל רק אחרי יותר מעשרים דקות הצליחו מכבי האש לנסר את המכונית ולהוציא את אדל. "כשהם הגיעו צעקתי להם שאני בסדר, שייקחו את אדל כי היא לא נושמת. אני לא עוזבת את הראש שלה, ולאט לאט אני מרגישה את הדופק נחלש. הגעתי למצב שהייתי חייבת למשש את הגוף, עם היד השנייה, כי לא הייתי משוכנעת שאני מחזיקה ראש שמחובר לגוף. מזעזע, אבל זו היתה המחשבה. היא חירחרה. עד שהם ניסרו את המכונית היתה המתנה נוראית. סיוט.
"הוציאו אותה יחד עם כיסא הבטיחות. מועוויא כבהא, הפרמדיק הערבי, הציל את חייה בשניות האחרונות. פרמדיק הוא סוג של טכנאי: יש לך שתי דקות להציל חיים, ואם אתה לא טכנאי מצוין - איבדת את ההזדמנות. הוציאו את אדל עם דופק 30. אצל תינוקות הדופק הוא בדרך כלל 200-100. זה היה עניין של דקה עד דום לב. מועוויא פתח עורק באזור מאוד מסוים ברגל והצליח להזליף נוזלים בלחץ ולהעלות לה את הדופק ל־150. משם היא הועברה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים. כשהוציאו אותי והחובשים עטו עלי, צעקתי שלא יכניסו לי אינפוזיה ועירוי עד שיגידו לי מה המצב של כל אחת מהבנות.
"באותה נקודת זמן הייתי מעדיפה להיות דוקטור להיסטוריה או למדעי החברה, לא דוקטור לכימיה תרופתית. אני מבינה את השפה הרפואית, מבינה את המשמעות של פגיעה מוחית. הידיעה לא בהכרח מקילה. סגן מנהל היחידה לטיפול נמרץ, שהיה צריך להחליט אם לנתח את אדל או לא, אמר שבאותו רגע של החלטה גורלית היה מעדיף להיות מעצב פנים שמתלבט לגבי צבע של ספה, לא מנתח שמתלבט אם לילדה יש סיכוי לחיות".
מצבה של אדל הוגדר אנוש, אך בעקבות סימני חיים - תנועה קלה שנצפתה בגפיים - הוחלט לנתחה. באותו לילה עברה ניתוח שבו הסירו את עצם הגולגולת להסרת הלחץ התוך־גולגולתי (העצמות נשמרות בחנקן נוזלי בטמפרטורה נמוכה ומוחזרות לאחר כמה חודשים) וניתוח להכנסת נקז בחדרים ולניקוז הדם והנוזלים במוח.
אדווה נפצעה באורח בינוני, סבלה מחתכים בפנים ובצוואר. אביגיל קיבלה מכה יבשה ברגל. לנעמה יש תפר קטן בקרקפת. "המכונית שלי נכנסה מתחת למשאית בזווית, והצד שלי נקלע הכי עמוק. אלי המחלצים הגיעו עם שקית שחורה. לא האמינו שיוציאו משם מישהו חי".
בסוף אפריל, חודש וחצי לאחר הפיגוע, גילתה חקירת המשטרה כי אחת האבנים שחדרה לרכב, אבן בגודל אגרוף, היא שפצעה את אדל בראשה. על האבן שנמצאה ברכב היה דם מראשה.
בזמן הפיגוע רפי נסע בדרכו לאריאל וראה את פקק התנועה בנתיב הנגדי. "התקשרתי להגיד לאדווה שלא תצא מאריאל, כי היתה תאונת דרכים ויש פקק רציני. ניסיתי פעמיים, שלוש, ארבע. פתאום אני מקבל טלפון מרכז הביטחון של היישוב, ששואל אם דיברתי עם אדווה. שאלתי את עצמי מה פתאום הוא שואל, הרי אני לא בקשר יום־יומי איתו. הוא התחמק. הבנתי. עשיתי פניית פרסה, טסתי בחזרה. הגעתי עד קצה הפקק, והתחלתי לרוץ. 200 מטר. דחפתי את כל מי שהיה שם, המוני אנשים. כבר מרחוק ראיתי את האוטו. כולן כבר פונו משם.
"השוטרים הציעו לי לנסוע לבית החולים בניידת, אבל העדפתי לנסוע לבד. כשהגעתי לבילינסון הבנתי שאני בסוג של קטסטרופה, ושאני צריך להחזיק את עצמי לא לקרוס. אתה מנתק את עצמך, פועל על אוטומט. מסמן וי. הנה נעמה, הנה אדווה, הן נראות בסדר. וי. את אביגיל פינו בטעות לתל השומר, ובשיחה איתם הבנתי שהיא מצחיקה שם את כל הרופאים. וי. איפה אדל? עליתי לבד לקומה 4, לטיפול נמרץ. הדלתות היו סגורות. אדל בפנים, בניתוח.
"אני באי ודאות, לא יודע כלום. לבד עם עצמי חמש שעות. ידעתי שהמצב קשה, אבל אף אחד לא יצא לדבר איתי. התחלתי לשוטט בבית החולים, רונדלים בין שפיות לאי־שפיות. בין לבין, ראש הממשלה התקשר. אחרי חמש שעות אדווה הצטרפה אלי. ואז יצא אלינו רופא שנתן דיווח קר וקשה. לא השאיר הרבה סיכויים".
תלויה בין חיים למוות
מאותו לילה מסויט המשיכו רפי ואדווה לתוך שבועות ארוכים, שבהם היתה אדל תלויה בין חיים למוות. "שלוש פעמים היא הגיעה למצב קריטי", אומר האבא. "פעמיים הרופאים עשו לנו שיחות הכנה של 'רגע לפני', ופעם אחת כבר הבנו לבד. באחת הפעמים זה היה ערב שבת, המדדים צורחים, והרופא התורן אומר לנו שעשה את כל מה שאפשר אבל הוא מצטער. שבת, אין לך אפילו אפשרות להתקשר למישהו. החלטנו שאנחנו ממשיכים בסעודת השבת כרגיל. האוכל נתקע בגרון, אבל עשינו קידוש ושרנו זמירות שבת. השבת עשתה את שלה. למחרת הנתונים השתנו באופן דרסטי, עד שהרופאים טענו שהיתה בעיה במכשור".
מבית החולים שניידר היתה אדל אמורה לעבור לבית חולים סיעודי, אבל ההורים נלחמו להעביר אותה לבית לוינשטיין. "היא ילדה חזקה, אנחנו רוצים לתת לה צ'אנס לשיקום", הם אומרים. מנהלת מחלקת הילדים והנוער בבית לוינשטיין, ד"ר רלוקה שפסר, אומרת שמצבה הנוירולוגי של הפעוטה "קשה מאוד". הרופאים בטיפול נמרץ הדגישו בפני ההורים כי ספק אם אדל בת שיקום והביעו פסימיות באשר לעתידה, אבל אדווה ורפי נתלים בכל סימן קטן. "לילדים קטנים יש יכולת ריפוי גבוהה, חייבים לתת לה הזדמנות", אומרת אדווה. "היא מגיבה, אני לא מדמיינת. אני מרגישה שהיא איתי. היא התחילה להוציא אנחות, יש לה הבעות פנים. כשהחלפנו לה את השרוך של צינור ההנשמה היתה לה תגובת כאב בפנים. יש התקדמות".
"לא הכל כדרך הטבע", מוסיף רפי. "מי שיגיד שאפשר להסתדר בלי הרפואה הוא אידיוט, אבל יש כוחות ארציים ויש כוחות שמימיים. מתאונה כזאת הרי לא יוצאים בחיים. לא היה להן סיכוי. יצאו ארבעתן בחיים. זה נס. אנחנו מחכים לניסים הבאים".
אדווה: "אנחנו באים עם תקווה ועם אמונה, והרופאים באים עם תיק רפואי שמן שיש בו הגדרות של קטסטרופות. דווקא הם, שרואים ניסים יום יום, משדרים את הצד הפסימי? כשאמרתי שאני רוצה להעביר אותה לבית חולים שיקומי ולא למוסד סיעודי, הם הסתכלו עלי כאילו אני חיה בלה־לה־לנד. בבית לוינשטיין הסכימו לתת לנו הזדמנות מוגבלת, לשלושה חודשים בלבד, כשיש ילדים ששכבו שם שנתיים ושלוש. אמרתי לד"ר שפסר: 'אני אבוא עם האנרגיות החיוביות שלי ואת תבואי עם המקצועיות שלך, ויחד נעשה הכל כדי להגיע להחלמה מלאה'. היא דיברה אלי כאילו אני לא שפויה, חוזרת שוב ושוב על האבחנות שלה, הציעה לי טיפול פסיכולוגי. אבל אנחנו לא מוותרים".
ואולי המצב באמת חמור, ואת מדחיקה כדי להישאר שפויה?
"המצב לא טוב. זה נכון. בטח חשבת שתראי משפחה מרוסקת, שהבית יהיה מבולגן, שהעיניים שלי יהיו אדומות מבכי. כואב לי, אבל אני בכזה חוסר אונים שאין לי שום דבר לעשות, זה לא בידיים שלי. אז עדיף לי להיות שמחה ואופטימית. החיים שלי עכשיו בניסיון גדול, עם הרבה תובנות ולמידה. אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא איתי. אני לא יודעת מה הוא יחליט, אבל מבחינתי אני יוצאת למסע כדי להחזיר אותה הביתה שלמה ובריאה.
"לפי התיק הרפואי, לא מסתדר לרופאים שילדה כזאת תוכל ללכת או לעמוד. אני מגיעה מתחום המחקר, ואני אומרת לכל הרופאים: הילדה שלי היא לא מודל א' ולא מודל ב'. בשעות הראשונות אמרו לנו שיש לה 48 שעות לחיות. באותו רגע עשיתי קאט. הרופאים הם שליחים, ושלחו לנו את הכי טובים שיש, אבל זה לא מדע מדויק. הילדה שלי היא לא סטטיסטיקה ולא עכבר מעבדה. הגיע הזמן שהרופאים יהיו קצת צנועים ויגידו: 'לא יודעים'. זה לא עושה אותם פחות חכמים. גם אני, כמרצה באוניברסיטה, לא מתביישת להגיד לסטודנט שאני לא יודעת.
"במוח - נסתרות דרכי האל. אני לא ממעיטה במדע הרפואה, אבל נשאר לנו איבר אחד שלגביו אין הרבה ידע. יש הרבה ניסים בפגיעות ראש, נגד כל התחזיות. הרי הגאון הכי מוכשר לא מנצל חמישה אחוזים מכל המוח. המוח יודע לעשות אדפטציות, השלמות, אזורים שיצאו מכלל תפקוד יכולים ללמד אזור אחר לבצע את אותו תפקיד. אני ניזונה מאנשים שמגיעים לפה ומספרים לי סיפורים על חולים שהשתקמו. המוח הוא איבר מפתיע".
תוך כדי שהיא מסדרת את הכרית מתחת לראשה של אדל, היא מבקשת בטלפון מחברה שתביא לה בדרך "הפוך, חלש, על בסיס חלב, וסלט קטן". משפט ששייך כאילו לעולם אחר, מחוץ לבועת החדר הזה. בית החולים הפך להיות הבית השני שלהם. עבור רפי - הבית הראשון. מייד לאחר פסח הוא חזר לעבודתו בהנהלת הרכבת. בערב הוא חוזר לכאן, לא הביתה. ישן לצד בתו, ובבוקר נוסע שוב לעבודה. למעט גיחה קצרה אחת, כבר חודש שלא היה בבית.
אדווה לא חזרה לעבודתה. היא מבלה בבית החולים את שעות הבוקר והצהריים, וחוזרת ליקיר לפנות ערב, לטפל בבנות. הם פוגשים זה את זה רק בהחלפת המשמרות ביניהם - בבוקר ואחר הצהריים - חילופי מקלות במירוץ שליחים אינסופי. בשבתות הם כאן יחד, ושלוש הבנות הולכות לקרובי משפחה. אנשי היישוב יקיר עוטפים אותם בחום ובסיוע: ביקורים, מתנות, שמרטפות לבנות, בישול ארוחות. לקראת שבת היו מגיעות לבית החולים עשרות מנות מבושלות. "היינו פותחים שולחן לשלושים איש, מזמינים חולים מכל המחלקות", מספר רפי. "היו איתנו בני נוער מיקיר שהפכו את השבת לחוויה. ארוחת שבת בקומה 4 הפכה לשם דבר. דווקא באווירה המדכאת של בית החולים - אוכל חם, שולחנות ערוכים, מפות, זמירות שבת. כך עשינו גם בליל הסדר".
אדווה: "יש חזית אחת, שהיא אדל, ויש חזית שנייה, שהיא הבית והבנות. את החזית השנייה לא הייתי שורדת לולא הקהילה. מי שגר בעיר אולי לא מאוים באבנים, אבל משלם מחיר אחר - מחיר של ניכור, של היעדר סולידריות. בטיפול נמרץ נחשפנו למקרים של אנשים שגרים בעיר וזקוקים לעזרה, ואין להם ממי לבקש. סיטואציות שבהן צריך מישהו שיסיע אותך, יחליף אותך בבית החולים, יטפל בילדים שבבית".
אדווה לא נחה לרגע, הומה סביב בתה. מקלחות, עיסויים, הנעה של הגוף, נגינה, תפילות שנאמרות בקול רם. היא דואגת להחליף את צינורית האוכל והמים, לתת לה את התרופות בזמן, לשקול כל טיטול במשקל, במעקב אחר כמות השתן. העיניים, שנפקחות לזמן ממושך ללא מצמוץ, נפגעו מיובש, והרשתית נשרטה. אדווה מטפטפת לה טיפות עיניים. אחר כך היא מחברת אוזניות לאוזניה הקטנות של הילדה.
"אם אני עסוקה במשהו אחר, אני נותנת לה לשמוע הקלטה שלי מדברת אליה. דיברנו אליה גם כשהיתה מורדמת ומונשמת. היא שומעת אותנו כל הזמן, את האחיות שלה, את סבא וסבתא. אנחנו אומרים לה כמה אנחנו אוהבים אותה, מספרים לה שאנחנו מחכים שתתעורר, מבקשים ממנה לזוז. אהרון קרוב, הקצין שנפצע אנושות במבצע עופרת יצוקה, בא לבקר אותנו. הוא סיפר שכשהיה מחוסר הכרה השמיעו לו דיסקים סביב השעון, והדבר הראשון שאמר כשהתעורר היה: תכבו כבר את הדבר המעצבן הזה. הדברים נכנסים לראש, זה לא הולך לאיבוד".
במקביל, היא מארחת בחיוך מתנדבים שמגיעים ואינה מכירה. "יש לי הרבה כבוד למתנדבים שעוטפים אותנו ונותנים לנו כוח. יש בנות שמנגנות לאדל בגיטרה ובסקסופון. בשבועות, גן ילדים שלח טנא מלא בהפתעות ובציורים. אדל היא לא מקרה פרטי שלנו, היא חדרה לתודעה בקנה מידה עולמי. אנחנו מקבלים מכתבים וחבילות מיהודים מבלגיה, מצרפת, מתנות מהולנד. אין בית חב"ד בעולם שלא מתפלל עבורה".
אחר כך היא מוציאה חלילית קטנה, ומתחילה לנגן. "מהמחקר אני יודעת שלחליל יש יכולת גבוהה לעורר את המערכת הלימבית במוח ולבקוע דרך לתת־מודע, בגלל הצליל הגבוה והחודר שלו. יש לי חברה מוסיקאית, והיא לימדה אותי לנגן בתוך כמה ימים. רגשית, זה עושה לי טוב. אני אוהבת מוסיקה. לרקוד, לשיר. כשאני מנגנת, אדל יותר ערנית, יש תחושה שהיא יותר מגיבה. הניגון הוא עניין שמתחבר לרוח, לנפש, לנשמה".
פעם בכמה ימים מגיעות שלוש הבנות לבקר את אחותן. "הן מתות עליה. במשחקים היא תמיד היתה התינוקת והן האמהות. תמונה שלא יוצאת לי מהראש היא שאדל ואביגיל שיחקו שהן הולכות לבית קפה. שמו מטפחות על הראש, לקחו תיקים ונעלי עקב, ויצאו 'לשתות קפה'. כשמוריה, נעמה ואביגיל מגיעות לכאן הן מסתכלות בחצי עין על אדל ובחצי עין עלינו. התגובה שלנו כהורים משדרת מסר חיובי ורגוע, וזה מה שעובר אליהן".
איך מסבירים להן דבר כזה?
"ניהלנו שיחות בבית. הילדות ראו אותי בוכה, הן בכו איתי. זה היה טבעי. הסברנו להן בשפתן שאדל נפצעה קשה. שעכשיו אין לה שיער אבל הוא יצמח, שיש לה פצע בראש אבל הוא יעבור. אביגיל, הקטנה, לא מפסיקה לדבר על הפיגוע. יש לה יכולות ורבליות מדהימות, והיא עושה לעצמה תרפיה. גם בגן היא מספרת שוב ושוב איך נסעה באמבולנס ואיך פינו אותה לבד לתל השומר ואותנו לבילינסון. נעמה יותר מופנמת. היא לא רוצה לדבר על התאונה. בבית הספר מנסים לפתוח לה את המחסום בעזרת יצירה, עבודה בפינת החי. לפי האינטואיציה האמהית שלי הן בסדר, אין איתותים של מצוקה".
מתחת לאף של החיילים
המעבר לבית לוינשטיין פותח דרך לתקופה חדשה. "כשאדל היתה בטיפול נמרץ לא הרשיתי לעצמי ליהנות משום דבר, הייתי בדריכות", אומרת אדווה. "עכשיו אני אלך לדברים שמחזקים אותי, אחשוב גם על עצמי. אנחנו לא יודעים כמה זמן הניסיון הזה יימשך. היתה לנו שיחה בינינו. שנינו צריכים להיטען, אסור לנו להזניח את הזוגיות, אחרת הבית הזה יתפרק. החלטנו לעשות יציאה זוגית שלנו, לראשונה מאז הפיגוע, ולהשאיר את אדל עם בן משפחה. ננסה לעשות גם שבת משפחתית עם הילדות".
במטבח המבריק בבית המטופח שלהם, אדווה מגישה לי עוגיות תוצרת בית. עכשיו אין לי ספק: האישה הזאת היא סופרוומן. היא נולדה באריאל, בת להורים שהיו ממייסדי המקום. גדלה בבית דתי אך התחנכה בבתי ספר חילוניים. בצבא שירתה כמפקדת מעבדה ספקטרומטרית בחיל האוויר. לפני 13 שנים הכירה את רפי, לוחם חי"ר משוחרר, בן יבנה, שהיה אז סטודנט.
"התחתנו כשסיימתי את התואר הראשון בביולוגיה. שתי הגדולות נולדו במהלך התואר השני, ושתי הצעירות נולדו במהלך העבודה על הדוקטורט", היא אומרת. לפני שנתיים סיימה את הדוקטורט בבית הספר לרוקחות בהדסה עין כרם, מחקר שעסק בחיתוך סלקטיבי של דנ"א בעזרת אור. עד הפיגוע השתתפה בפרויקטים מחקריים בננו־חלקיקים והרצתה במקצועות הכימיה.
"רפי רצה יותר ממני לגור ביקיר. גם מסיבות אידיאולוגיות של ציונות, וגם כי חיפשנו יישוב אינטימי, קהילתי, משהו פרברי ירוק ונעים. אני לא מתביישת לומר שמדובר גם באיכות חיים. הנוף שיש לנו הוא אחד היפים בארץ, אוויר טוב, ירוק בעיניים".
אבל זו לא שווייץ. יש מי שיגיד שבחרת לסכן את הילדים שלך.
"זו אמירה פוליטית, שיפוטית. הרי במבצע עמוד ענן תושבי ראשון לציון ואשדוד ברחו מהטילים וישנו בבית הספר ביישוב שלנו. החיים שלי מאוד דינמיים. אני לא אשבש את שיגרת החיים בגלל הטרור, אבל כן אשקול שיקולים ביטחוניים לפני הנסיעה. היום, כשהמצב הביטחוני החמיר, אסע רק באוטו ממוגן. אם הקדוש ברוך הוא רוצה שיקרה לי משהו, זה יכול לקרות גם בשירותים. כחובשת במד"א טיפלתי במישהו שקיבל דום לב בשירותים. אמא שלי שאלה אותי מה היה קורה אילו הייתי נשארת אצלה עוד חמש דקות, ולא יוצאת לנסיעה. אז אולי היה קורה לי משהו אחר".
רפי: "להגיד לי שאני צריך לעבור דירה בעקבות הפיגוע זה כמו להגיד לתושב תל אביב לברוח מתל אביב בגלל איום הטילים, שהוא איום מוחשי מאוד".
כשבוע לאחר הפיגוע עצר השב"כ חמישה פלשתינים בני 17-16 מהכפר חארס, שהודו כי הם אלה שהשליכו את האבנים. בסוף החודש שעבר הגישה הפרקליטות הצבאית כתבי אישום. "אז הם יישבו עכשיו בבית סוהר חמישה כוכבים, פנסיון מלא", אומרת אדווה במרירות. "אנחנו נאכיל אותם ונשקה אותם, והם ייצאו עם תואר. רשויות הביטחון לא מתייחסות לאבן ככלי נשק. צריך להבין מה זו אבן: מספיקה אבן קטנה אחת, במהירות של 100 קמ"ש, כדי לגרום לאסון. עלינו זרקו מטח של סלעים.
"מי שחושב שאבנים הן דרך מחאה לגיטימית, התנגדות עממית, מוזמן לעבור את החוויה הנוראית שאני עברתי: להיות כלואה במכונית, כשאת מלאה בדם, מחזיקה את הראש של הבת שלך, הילדות צועקות מאחור, ואת לא יכולה לעשות כלום. הוא מוזמן לעבור סיוט בטיפול נמרץ, כשהרופאים נותנים לבת שלך 48 שעות לחיות. הוא מוזמן לעבור את המסע הארוך שאנחנו הולכים לעבור עכשיו.
"הפיגוע שלנו קרה מתחת לאף של החיילים, מתחת לעמדת הפילבוקס. אמרתי לאוגדונר שהתחושה היא שהחיילים שלנו הם חיילי צעצוע. אילו היו מגיבים בחומרה על האבן הקטנה הראשונה, הפיגוע הזה לא היה מתרחש. זה קרה שבוע לפני ביקור אובאמה בישראל. לא היה מזיק לנו לנסות מדיניות יותר חזקה, בלי לתת דין וחשבון לגורמים חיצוניים".
רפי: "אם היינו היום לפני קום המדינה, והייתי יודע שהמפגעים מסתובבים חופשי, לא הייתי יושב בשקט. אבל אנחנו לא בעידן של פעולות תגמול. הצבא עידכן אותנו כשהמחבלים נתפסו וכשהוגשו כתבי אישום. הדבר המרגיז הוא שמי שזרקו את האבנים עמדו שם הרבה זמן, כמעט חצי שעה, מתחת לאף של החיילים. זה לא איזה פרחח שזרק אבן וברח הביתה, אלא מארב מתוכנן של כמה אנשים, שנמשך חצי שעה. אמרתי למח"ט שהנחת העבודה צריכה להיות שבפיגוע הזה משפחה נמחקה, ולפי זה צה"ל צריך לפעול".
"חשיבה חיובית בוראת טוב"
אני מתבוננת ברפי ובאדווה. היא מתרוצצת בין ילדה מחוסרת הכרה לשלוש ילדות קטנות, הוא עם שקיות של עייפות מתחת לעיניים. "הזמן עצר מלכת", אומר רפי. "אתה מתפקד באוטומט. כששואלים אותי מה חסר לי, אני עונה שחסרים לי חודשיים וחצי שעות שינה. המצב לא קל. אני לא מגיע הביתה, אדווה מביאה לי את הבגדים לבית החולים, ומכאן אני יוצא לעבודה. לא הלכה לי שמחת החיים, אבל כולי בתוך משימה. כרגע אני לא מוכן שמישהו אחר יישן לידה. הילדות לא רואות אבא בבית, אין שבתות משפחתיות. אבא יכול להיות הגבר הכי קשוח וחזק, אבל פגעו לו בילדה, בבת הכי קטנה שלו, בחוליה הכי חלשה. זה כאב וסבל נוראי. חוסר אונים. במצבים אחרים אני אולי יכול להזיז קירות, אבל כאן זה לא נתון להחלטתי.
"אני עייף פיזית, אבל לא נפשית. בורא עולם נותן לי כוחות. יש כתפיים, אפשר להעמיס עליהן כמה שצריך. אני יכול להמשיך לישון בבית החולים, לעבוד תוך כדי. יש כוחות בשביל מאה גברים. אנחנו מכוונים לרפואה שלמה, לא נתפשר על פחות ממאה אחוז. אנחנו לא צדיקים גדולים, אבל זה מה שאנחנו מבקשים מהשמיים. הגורל שם אותך בנקודה מסוימת. מכאן, האחריות היא עליך".
"אני אומרת תודה על כל מה שיש", אומרת אדווה. "החשיבה החיובית בוראת טוב. אני לא משתמשת בהגדרות השחורות של הרופאים, לא מוציאה משהו שלילי מהפה. כל דבר יכול להחליש, ואני חייבת להיות חזקה בתור אמא. אסור לי ליפול. האם אני כועסת על בורא עולם? לא. במובן מסוים זה מחמיא לי שהוא בחר בי, כי הוא יודע שאני יכולה לעמוד בזה. זו כוכבית לטובתי. סימן שהוא אוהב אותנו, ומאמין שאנחנו מסוגלים לצאת מזה. קיבלנו את זה כדי ללמוד, כדי לצמוח. זה לא שהכל ורוד, זה קושי עם הסתכלות אחרת".
ובכל זאת, גם בחומת בטון יש סדקים. "בלילה, כשהחושך יורד, זה זמן של דין", אומר רפי בשקט. "אתה מרגיש את התסכול, את העייפות. אתה מסתכל על תמונות או בסרטון והלב נקרע. אני בוכה לפעמים, אבל רק כשעין אדם לא רואה".
"אני בוכה במכונית, כשאני לבד עם עצמי, בדרך חזרה מבית החולים", אומרת אדווה וקולה נשבר. "אני שואלת בקול רם עד מתי. תן לי רמז, תדריך אותי, תסמן לי. אולי עשיתי משהו לא נכון. אולי יש עוד משהו שאפשר לעשות. בבית אני נכנסת לפעמים לחדר שלה ומסתכלת על המיטה, שמלאה במתנות ובהפתעות שקיבלה מאז הפציעה, ואז יוצא הבכי. הבנות מזכירות שטויות שאדל היתה אוהבת לעשות, אני הולכת הצידה, מנגבת את הדמעות, ושומעת אותן מלשינות אחת לשנייה: אמא בוכה".
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו