מוזר: התחושה לאחר קריאת "הדור השני" של מישל קישקה היא רעננות - לא משהו שהייתם מצפים לחוש מעיסוק במטעני זיכרון השואה. גם כשמבינים שמדובר ביצירה מורכבת על יחסי הורים וילדים, ולאו דווקא ברומן שואה גרפי, קשה להישאר אדיש לרוח המפתיעה שנושבת מכל עמוד; ברוח הזו ברור מאוד מדוע הומור וטרגדיה יכולים לחיות בטבעיות תחת קורת גג אחת.
"הדור השני" של מישל קישקה הוא רומן במקום הנכון ובזמן הנכון, כיוון שהוא מספק מוטיבציה אדירה לצעדים הראשונים שעושים יוצרים ישראלים לקראת מסורת ספרותית־גרפית. היו פה רותו מודן עם "קרוב רחוק" ומיכל טמיר עם "החוף השקט", ולאחרונה אף שי צ'רקה עם עיבוד לסיפורי עגנון. אלה, לצד תרגומים של קלאסיקות כ"מאוס" ולהיטים בינלאומיים כ"פרספוליס", יצרו תשתית להיכרות של הקורא הישראלי החשדן, שלא לומר השמרן, עם הז'אנר הזה - רומן גרפי - שכבר נחשב לוותיק וללגיטימי בעולם המערבי כולו.
מישל קישקה הוא יצור אחר, ולא רק משום שספרו "הדור השני" אינו יצירה ישראלית בהגדרה (הרומן ראה אור לראשונה בצרפתית). קישקה אחר כיוון שהוא כתב רומן שלם ללא קצוות, שמכוון לקאנון ויודע לאיזו מסורת הוא משתייך ואף מתכתב איתה. הוא אחר כי הוא שוחה בלי בעיות בניואנסים של הז'אנר, ובטוח בעצמו מספיק כדי להשתמש בהם (למשל ביכולת שלו לזגזג בין תהליך היצירה ובין העלילה). כך שרגע אחד גיבור הרומן הוא מישל קישקה הבדיוני, ילד בלגי מהוסס, ורגע אחר זהו קישקה הקומיקסאי המוכר.
"הדור השני" הוא מעשה פרוסטיאני: שכבות-שכבות של זיכרון והצלחה או כישלון בקילופן. את הפריים הראשון ברומן מתחיל קישקה בחוסר הרצון להציף את ההיזכרות: "על משפחתו אבא כמעט לא דיבר", הוא כותב. אלא שמאותה
נקודה מתחילה היזכרות לא רצונית, פטפטנית, אובססיבית, פרודית כמעט, של האב, שחוויות השואה עדיין טריות בתודעתו ומעצבות את שיגרת חייו.
הפוסט־טראומה אינה ניכרת בהתנהגותו של האב, אלא דווקא בזו של הבן מישל. בעוד האב "נהנה" ממוניטין של ניצול אושוויץ ומשתמש באופן קיצוני ב"פריבילגיות" שיש לו בבית מתוקף היותו ניצול (מותר לו למשל לשהק בקול גס אחרי שתיית מרק כי "הוא היה במחנות"), בנו מתעורר בבכי במיטתו בלילה ונובר בספרים מהמלחמה בניסיון לזהות בני משפחה בתמונות משחרור מחנה בוכנוולד. הוא אפילו עורך בזיכרונו מסדר זיהוי של ניצולים כחושים.
בין קצות הקוטביות הזו נע קישקה לאורך כל עלילת הרומן: ככל שהבן מתבגר ותודעתו מתעצבת, כך הבלבול והטראומה שמקננים בו מתעצמים. וככל שהאב מתרחק משנות המלחמה ומזיכרונותיה, הוא משכלל את הקורבנות שלו עד כדי ציניות של ממש: הוא גוער בבנו שחלה בשפעת ("אני תמיד בריא!" הוא אומר לו, "אני לא יודע אם היית שורד במחנות!"); הוא מזלזל ב"הזהו אדם" של פרימו לוי ("זה כתוב יפה, אבל הוא היה רק שנה במפעל כימי בבונא... הוא לא סבל כמוני!"); והוא מסרב להוציא רישיון נהיגה ("הגנרל פאטון נהרג בתאונת דרכים אחרי שחרור בוכנוולד!").
קישקה מנצל את הניסיון שלו כקומיקסאי מצד אחד, ואת חוסר הניסיון שלו בפרוזה מצד אחר. בעזרת קומיקס מתוחכם ופשוט הוא מתאר את הערים הצרפתיות והבלגיות, וכמותן את ירושלים, שבהן גר בחייו, וגם את תהליך הפיכתו לאמן. במובן הזה זו אוטוביוגרפיה קצרה.
באותה שעה כותב קישקה תחושות ישירות, לפעמים גולמיות, בנוגע לזיכרונותיו מאביו. בכך, הוא יוצר דיסוננס בין הרצון לכתוב ספרות לבין הדבקות בנימה של יומן מצויר. התוצאה דווקא לטובתו, כיוון שדמויות האב והבן מאופיינות לעילא, וכמותן דמותו הטרגית של שארלי, אחיו של קישקה, שהתאבד. התאבדותו, שכמו התרחשויות אחרות ברומן סוטרת בלחי הקורא - אך סוטרת ברכות ייחודית מאוד לקישקה - עומדת במרכז פרק בלתי נשכח ברומן.
הישגו הגדול של קישקה טמון בכך שהוא שוחט פרה אחרונה בנוגע לשואה: פרת ההורים. מתוך הטקסט והאיורים שלו נקבע סופית שבעיני הילדים, הוריהם ניצולי השואה הם ככל ההורים - לא חשוב אם הם שותקים ומכונסים בתודעה פנימית או מפטפטים עצמם לדעת וכופים את השואה על סביבתם. מתוקף כך, נגזרת ההבנה כי גם הורים ניצולים הם מושא להומור, וכי גם הם - ככל ההורים - ראויים לעיתים למבט ביקורתי, ולא רק לרחמים ולאמפתיה; שכן האנשים הללו, ששרדו את הזוועה, אולי הרוויחו בצדק את התואר "גיבורים", אבל להיות הורה טוב זו גם משימה לא פשוטה.
* * *
"הדור השני" הוא הספר הראשון לחיבור בין הוצאות חרגול ומודן. מעבר לסקרנות לגבי ההמשך, ראוי לשבח את עבודת העריכה ברומן הזה. הפורמט מדויק ונוח (גודל טבלואידי עם כריכה קשה), העיצוב מינימליסטי, והנוסח העברי נכתב מחדש על ידי קישקה ולא תורגם - ובכך שמר על מעמדו כספר מקור. הלוואי שזו תחילתה של מסורת.
הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא / מישל קישקה; חרגול־מודן, 104 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו