אם יש דבר אחד שגרהם סימסיון מאוד לא רוצה שתחשבו, זה שהגיבור לוקה תסמונת אספרגר של ספרו החדש, "פרויקט רוזי", נוצר רק כדי לעורר את הסימפטיה שלכם. למעשה, הסופר האוסטרלי, שנחשב לתגלית של עולם הספרות והמו"לות בשנת 2013, אומר בראיון מיוחד עימו שמעולם לא ציין שהגיבור דון טילמן לוקה באותה תסמונת.
"גם בספר דון לא מגדיר את עצמו בשום שלב כבעל מגבלה, אף על פי שהוא חוקר את תסמונת אספרגר בשביל הרצאה שהוא עומד להעביר במקום חבר", אומר סימסיון. "כן, אם פסיכולוג יפגוש את דון, אני מניח שהוא יקבע שדון הוא אספרגרי. אבל זה בהחלט מציאותי להניח שבחיים האמיתיים דון לא בהכרח יקבל אבחנה כזאת".
גיבור אספרגרי או לא, נראה שסימסיון עשה עבודה כל כך טובה, עד כדי כך שהשאלה הכי נפוצה שהוא נשאל על ידי קוראים היא כמה זמן ארך המחקר על התסמונת, אותה מגבלה התפתחותית שמתבטאת בעיקר בקשיים באינטראקציה חברתית ורגשית. "אני אומר שלא ביליתי שום יום אחד במחקר", מגלה סימסיון, "הקירבה היחידה שלי לתחום הבעיות הרגשיות היא עבודה בתחום ניהול מערכות מידע במשך 30 שנה, תשובה שבדרך כלל גורמת לאנשים לצחוק. שהרי מי מאיתנו שעבד בתחום המחשבים או עם אנשים מהעולם הדיגיטלי, סביר להניח שפגש כמה אנשים כמו דון".
אז מי הוא אותו דון טילמן? כנראה הדמות הספרותית שובת הלב והמדוברת ביותר בענף המו"לות של השנה. בתחילת שנות הארבעים לחייו, כשהוא כבר בעל קריירה מבריקה בתחום הגנטיקה, דון מחליט שהגיע הזמן למצוא לו אישה שתינשא לו. אך המשימה הזו אינה פשוטה כל כך כשמדובר בגבר נטול כישורים חברתיים, חסר טקט וחולה שליטה.
כיאה למי שמנהל את חייו רק על פי לוח זמנים כפייתי ומאורגן, מרכיב דון שאלון המיועד למועמדות ל"תפקיד", להלן "פרויקט הרעיה".
כך, אומר דון, על ידי כלי תקף מדעית, יוכל "לסנן את מבזבזות הזמן, את הבלתי מאורגנות, את הבוהות בקריסטלים, את הטבעוניות, את הבריאתניות, את המעשנות, את הפנאטיות הדתיות". העלילה מסתבכת כשהוא פוגש ברוזי, האנטיתזה ל"אישה הטילמנית" – מעשנת, מאחרת כרונית, סרקסטית וחמור מכל – טבעונית.
השניים מתיידדים, ודון עוזר לרוזי במסע לגילוי סוד משפחתי. בעקבות כך, שיגרת חייו מתערערת, ואט אט הוא נאלץ להתמודד עם פלישות של רגשות דוגמת בלבול ואהבה למחשבותיו. באמצעות העיסוק הצדדי בגנטיקה, כשברקע רמזים למחלת האספרגר, בודק סימסיון בעדינות מה אנחנו יותר – כפופים לביולוגיה או לפסיכולוגיה שלנו? להיגיון או לאינסטינקט?
הכל התחיל בתסריט
35 מדינות רכשו עד כה את זכויות התרגום ל"פרויקט רוזי", שהפך עקב כך לאחד הרומנים המדוברים בעולם. כמו כן בשבוע שעבר נודע שענקית הבידור "סוני פיקצ'רז" רכשה את זכויות ההסרטה לספר, וזאת טרם יציאתו של הספר בארה"ב.
גם בישראל נרשמת התעניינות רבה. שבועיים מתאריך יציאתו לחנויות בתרגום לעברית (הוצאת אחוזת בית, תירגמה מאנגלית: סיון בסקין), כבר הודפסה מהדורה נוספת והספר נכנס מייד לרשימת רבי המכר – נתונים מרשימים, בהתייחס לעובדה שמדובר בספר ראשון של סימסיון, עד לפני כשנה דוקטור לכלכלה מטעם אוניברסיטת מלבורן, תסריטאי חובב ואלמוני שחלם על הפריצה הגדולה.
סימסיון כתב קומדיה רומנטית אפקטיבית שתפורה היטב למידותיו של המיינסטרים הספרותי־תרבותי. אם כך, לא מפתיע שהספר יעובד לקולנוע – הכתיבה בגוף ראשון יחיד מאפשרת כניסה משעשעת לעולמו המיוחד של דון ומעוררת הזדהות מיידית, הדיאלוגים מהירים, מצחיקים ונושאים אופי פאנצ'י, ודמויות המשנה דוגמת ג'ין, חברו רודף השמלות הנשוי של דון, יכולות בקלות לגנוב את ההצגה לדמויות הראשיות.
ואכן, סימסיון מגלה שהתכוון בכלל לכתוב תסריט ולא ספר. "ראשיתו של 'פרויקט רוזי' הוא בתסריט שכתבתי במשך חמש שנים בעת לימודי תסריטאות במכון הטכנולוגי המלכותי של מלבורן. מצאתי מפיק שהיה מעוניין לעבד אותו לסרט", הוא אומר.
אז למה החלטת לכתוב בסוף ספר?
"קודם כל, יותר קל לפרסם ספר מלגייס מימון לסרט קולנוע, לכן קיוויתי שפרסום הספר יעזור לי לבנות באזז ועניין ליצירת סרט. ליתר דיוק, המפיק שלי אמר לי: 'זה יעזור לך רק אם הספר יהיה רב מכר', אבל זה לא הפחיד אותי - אני הייתי נחוש בדעתי. הסיבה השנייה היתה אישית יותר. החל משנות העשרים לחיי חלמתי לכתוב רומן, אבל ניסיונותיי המוקדמים היו כושלים למדי, אז ויתרתי על הספרות לטובת ייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. התשוקה עדיין היתה קיימת, זאת הסיבה שנרשמתי ללימודי תסריטאות".
בראש של דון
המשאלה של סימסיון התגשמה. במשך חודש אינטנסיבי עבד על כתב היד, ובשנת 2012 הגיש את הטקסט למועמדות בתחרות הפרס הספרותי מטעם ראש ממשלת מדינת ויקטוריה, לכתב יד שלא פורסם. סימסיון זכה, וההמשך ידוע.
לא חששת שמבקרי הספרות יאשימו אותך שהשתמשת בתסמונת שאנשים סובלים ממנה כמעין אמצעי ספרותי כדי ליצור סיפור אהבה משעשע?
"בהחלט. אף שאני לא תופס את הדמות של דון כאספרגרי בהכרח, זה די ברור שהוא דמות לא טיפוסית, כך שרבים מהקוראים יוכלו לתפוס אותו כבעל התסמונת. פחדתי שהספר יעשה לא טוב לאותם חולים שכבר סבלו לא מעט בחיים שלהם, אבל באותו הזמן קיוויתי שהם יחשבו שהספר גם חיובי ועמוק".
סימסיון מוסיף ששלח את הספר לבני משפחה של חולים שאובחנו כבעלי התסמונת וכן גם לכמה חולים בעצמם, שהגיבו בצורה אוהדת. "צריך לזכור שהדמות של דון מבוססת על אנשים אמיתיים, לא על ספר מחקר רפואי", הוא מדגיש. "העכבות החברתיות שלו הן רק חלק אחד מהאישיות שלו. הוא גם הגיבור הראשי ויש לכך משקל רב מהבחינה שאנחנו 'נכפים' להיכנס לראש שלו מהפיסקה הראשונה. הקורא חווה את דון בצורה אינטימית מאוד".
הוא ממשיך ואומר ש"זאת גם הסיבה שהמון קוראים מזדהים עם דון. מי מאיתנו לא עשה צחוק מעצמו בסיטואציות חברתיות? אני לא חושב שיצרתי 'רק' סיפור אהבה לא מזיק, אלא גם קידמתי שאלות בנוגע להבדלים בין בני אדם וכיצד אנחנו מתמודדים איתם דרך אהבה, וגם הרחבתי את הספקטרום של הנושאים שאפשר לעסוק בהם בהומור. רציתי לתאר אנשים אמיתיים, ואנשים אמיתיים הם לא סינדרומים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו